בסוף הלילה הראשון, מה שהפך כבר לבוקר כשהשמש עלתה, נכנסנו אליך לדירה. זה היה כמו השקט שלפני הסערה. שנה שלמה של קרבות מחשבה, משחקים אחד לשנייה באיזון, נהנים מהפרות השלווה הקטנות. שאלת אותי בנימוס המוכר שלך איפה ארצה לישון. צחקתי. הורדתי בגדים. נשארתי עם התחתונים המנומרים המתפוררים שלי, אלו שנשבעתי לזרוק לפח אינספור פעמים. הבטת בי המום. נשכבתי במיטה שלך על הגב. ערומה למחצה. אתה המשכת לעמוד ולבהות בי. מה עושים עכשיו?
אחרי כמה דקות משונות כאלה נשכבת לידי. לבוש ועצור. צחקתי. דיברנו עד הבוקר המאוחר. דיברנו הרבה. כמו תמיד. היינו אלופי ההתחכמויות, אלופי האפלטוניות המאוסה. רציתי שתנשק אותי כבר ושתשבור את הקרח. ואז זה סוף כל סוף קרה. ״אני מאוהב בך״, אמרת. השבתי בחיוך רך, שזה בסדר, כי זה בטוח יעבור לך מאוד מהר. אתה התעקשת שאתה בטוח שלא. ״אני מאמין בלב שלם שאת תהיי האישה שלי, האמא של הילדים שלי״ ועוד איזה כמה הבטחות הזויות. צחקתי. הייתי ילדה קטנה, מלאת ביטחון עצמי, פלפל, חוצפה, תעוזה. בדיוק מסוג הבחורות שתמיד הרחקת ממך, והנה פתאום כל מה שהרחקת שוכב אצלך במיטה. הייתי ילדה קטנה, שלא הבינה אז עד כמה היית רציני.
מתוך עמוד הפייסבוק Street Art Paris
בסוף הלילה האחרון, מה שהפך כבר לבוקר כשהשמש עלתה, יצאנו מהדירה שלי. עיניים אדומות מביטות בעיניים אדומות. לבבות מרוסקים. אכזבה איומה. ״אני לעולם לא אהיה מאושר איתך״, קבעת. ולי לא נותרה ברירה אלא להיכנע. חודשים ארוכים אחר כך כעסתי עליך, נטרתי טינה. לרגעים אפילו שנאתי אותך ממש. כעסתי באופן שלא הכרתי, כעסתי כמו ילדה-אישה.
הילדה הקטנה כעסה על שהבטיחו לה ארגז ממתקים. כעסה כי הבטחת ולא קיימת. הבטחת שיהיה לה טעים, מתוק, צבעוני ומאושר. הבטחת מתוק ויצא מלוח. הרבה דמעות מלוחות, פיצוי בלתי הולם לילדה קטנה שבסך הכל רצתה ממתקים. דמעות שהתיימרו לטהר את הטעם הזר שקיבלתי.
האישה כעסה על עצמה. היא ידעה מלכתחילה שאהבה זה לא מספיק כדי להחזיק קשר. עובדה- אהבנו זה את זו את עד לאבדון, ובסוף מה שקרה, זה שכל אחד הלך לאיבוד בתוך העולם שלו, ונותרנו זרים ונאלמים.
מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art
רגשות לא חולפים, הם מתחלפים. וגם אותך החלפתי באחרים. כמה גברים שפתחתי בפניהם את הדלת, נתתי להם את הצ'אנס ההוא, האבוד מראש. שנתיים אחרינו עוד הייתי חולמת עליך שתחזור. מתפללת שתבוא ותגיד לי שטעית, שנוכל להיות מאושרים. אבל לא יכולנו להיות.
היום אני יודעת שזה לא בגללי. אז נכון, אני אמנם עדין ילדה, אבל הבנתי משהו שהרבה אחרים גדולים ממני עדין מתעקשים לא להבין. הבסיס לקשר הוא הידיעה שההתאהבות תיגמר. זה מדליק ומרגש בהתחלה, ואני בשום פנים ואופן לא בעד להכניס מישהו לחיים שלך אם אתה לא אוהב. אבל הגימיק המדליק הזה נגמר- תמיד. ואז מגיע החלק הקשה, שלב הבחירה- אם לקחת את מה שנשאר מההתאהבות ולזרוק אותו לתוך קשר חדש או להישאר.
שנתיים זרקתי את השק שהיה שייך לשנינו לתוך חללים אחרים. לא האמנתי שמישהו יאהב אותי כמו שאתה אהבת, לא האמנתי שאוכל שוב להתחייב, להתמסר, להתאבד על משהו עד הסוף. ניסיתי בכל הכוח להרגיש שמשהו מנסר לי את הנשמה כמו שהיה איתך, וזה לא קרה. כלום לא ניסר ולא חיבר. הלב שלי הפך מחתיכה שלמה, לפיסות זיכרון שהתעופפו באוויר. כלום לא הצליח לאחות.
יש אצלי חלל. חלל גדול. שאני תמיד תוהה האם אי פעם הוא יהיה לגמרי מלא. אולי יש אנשים שהם בור ללא תחתית, שצמאים בלי סוף? אולי אני צמאה יותר מאחרים, ואולי בדיוק כמו כולם, רק שהשאר מפחדים להודות. החלטתי להודות- אני צמאה. אני בוחרת לא לזרוק יותר שקים ישנים לחללים חדשים. אני בוחרת לראשונה בחיי לאפשר לטעמים שלא הכרתי להתגלגל לי על הלשון. לא רוצה ארגז ממתקים וגם לא דמעות מלוחות. אני בסך הכל רוצה להצליח שוב להיות.
// שקד שפי