הגאון.
הדביל מצחיק ומריר, קשה לעיכול ויפה כמו מלאך, שאף אחד לא בטוח לגבי תפקידו. מקסים ושנון ואכזר. גורם לי לבכות ולהרגיש, אבל אף אחד לא יודע.
עבר עליו כל כך הרבה שכמעט איבד את האמונה. היו רגעים שחשבתי שאיבד לגמרי. ומי אני, הקטנה, שאשיב לו אותה? קחי לך שוקולד ולכי לשחק בשולחן של הילדים.
אבל התעקשתי. כזאת אני. נודניקית. ומי הוא, שיחשוב שהעקשנות שלו להסתתר ממני וממה שקורה לנו, גדולה מהרצון שלי לקחת ולנער אותו, לסתור לו פעם אחת – אחת על כל צד – ולהכריח אותו לפקוח את העיניים?
הוא פתח, הדביל.
Mikkel Rønne on flickr
הוא היה מוכרח. גם עיוור בשלב הזה היה רואה את זה. ויקפצו לי כל המתחסדים, אני יודעת מה אני רוצה. שיחזור כבר. שייכנס לאט למיטה, שאצמד אליו, שאפקח את העיניים רק בשביל לראות את החיוך שלו שוב.
פוקחת.
הדביל לא פה. הוא בארץ אחרת. קחי לך שוקולד ולכי לחכות בשולחן של הילדים. כשיחזור לבטח אדע. הוא ירוץ ברחובות ויצעק שהוא אוהב אותי כמו שהוא תמיד מאיים לעשות. ואז יחייך אלי את החיוך הזה שלו, שהופך אותו לגבר הכי ילדותי שפגשתי. או לילד הכי גברי שהכרתי. עוד לא החלטתי.
Carine Felgueiras on flickr
הדביל יודע הכל. הוא מאד חכם, יחסית לדביל. חמוש בחכמת רחוב ותעודה שטוענת שהוא משכיל, הוא יצא לקרוע את העולם. נלחם מלחמות שאינן שלו, אבל ניצח את רובן. עניין של מזל. השאיר אחריו שובל של חותמות, פצועים ואוהבות. פעמים נאלץ להדביק מחדש את חלקי ליבו השבור. ופעם אחת כמעט ונכשל. חתיכה אחת שהלכה לאיבוד, והרי אין השלם שלם הוא ללא סך כל חלקיו. אז הוצאתי מליבי וחיברתי במקום זו שהלכה לאיבוד. לפעמים מוצאים את מי ששווה בשבילו לוותר על חתיכה מהלב שלך, ולו רק כדי ששלו יהיה שלם. ועכשיו, אם הוא מתרחק יותר מדי, זה כואב. כי הוא נושא איתו את החתיכה שלי. אבל הזמן, כמנהגו של זמן, הולך ומתמעט. אז חכי לו, ילדה, וישוב. ישוב ויחייך אליך את החיוך הזה שלו, הגאון.
// לירון גולדשטיין