"אל תתקרב, אני אקפוץ! נמאס לי ממך, נמאס לי מהחיים האלה…" היא צעקה, ואני עמדתי נזהר כדי שלא תיבהל ותעשה שטות באמת.
זה עוד רגע ממצבי הקיצון שאני ושרית מגיעים אליהם, כי נדמה שהחיים הם שחור על גבי לבן מול חיי, הגדרות וקווים ברורים, ולנו בני האנוש אין מנוס אלא להיות חלק מהזרם הכושל הזה שאי אפשר אחרת, אי אפשר לעשות את הדברים בצורה שונה. ובכן עד היום, היום הבנתי כמה זה כואב.
את שרית הכרתי בפאב שכונתי, כמה שנים אחורה כשהמטרה שלי הייתה ברורה: "פיני, אתה חוזר עם בחורה הביתה!". שרית חייכה אליי, חייכתי חזרה. סימנתי מטרה. באותו הלילה היא לא חזרה איתי הביתה, מסתבר שאני זה שסומן למטרה. היה לכם ספק? היא הצליחה… היא גנבה לי את הלב באותו הערב, ויחד עם הלב גנבה גם את כל ההצגה.
היא יפה שרית, אישה אמיתית. "ליידי" בחזות של אחת כזו שהעולם שייך אך ורק לה. למדתי להכיר אותה ולמדתי להבין שמאחורי אין ספור חיוכים, בגדים, דימוים. מאחורי כל הכיסוים, כל אחד נושא איתו סיפור שמשנה את דמותו האישית. וכך גם למדתי לאהוב את שרית. איך אומרים החכמים? "כל אחד והשריטות שלו".
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
"אל תתקרב! אני אומרת לך, אני רצינית!", ואני, שעומד קפוא ורק חושב מה לומר.
"את יודעת שרית, כשנפגשנו באותו הערב סימנתי אותך כמטרה שונה ממה שאת באמת, היום את חלק בלתי נפרד ממני, מהמשפחה שלי ושלך, מהחברים. ואם תעצרי שניה לחשוב, תביני שרק אגואיסטים בורחים מעצמם ונותנים לאחרים להתמודד. ככה לא עוזבים הכל אחרי שנים, אני פוחד את מבינה? פוחד להתמודד עם הלבד ואיך שלא תסתכלי על זה אין אדם שמת בסוף מאהבה. אם תקפצי, למי אחייך ? אם תקפצי, מי יאכל איתי את הקוסקוס של אמא שלך? אם תבחרי לברוח, מי יעזור לי להתמודד?״ ומה עם המשפחה שלך? איך אוכל להסתכל לאמא שלך בעיניים, כשהיא יודעת שהפקידה בידיי את הדבר הכי חשוב עבורה ואני נכשלתי".
נסיתי להתקרב אליה, שנינו בוכים את אותן דמעות כאב. רציתי רק למשוך אותה משם ותוך כדי המילים, אני עושה צעד ועוד צעד ואז נעמד. תוהה לעצמי אם הצעד הבא יעלה לי בחיים שלה. השניות עברו ואת השקט הדק קטעה זעקת כאב אחרונה וצרחה של אובדן שפיות. מאוחר מידי, שרית זרקה את עצמה ואת כל החלומות שלנו דרך הקומה החמישית בבית שקנינו רק לפני חודש, גרמה לי לשבור שיא עולם במדינת ישראל לסיום משכנתא. פחות משלושים יום והיה לי בית. אך יחד עם זאת, היא השאירה אותי באותו בית ריק שנזרקו דרכו חלומות, אהבה, חיים.
למדתי, למדתי שאסור לשפוט אנשים לפי החיצוניות. צריך ללמוד ולהקשיב לאחר לצד השני, להבין שאולי המילים הקטנות הן אלה שיש להן כוח לעשות שינוי גדול. אז היום זו שרית אהובתי שנשארה לי כחלון פתוח שדרכו תנשוב רוח קרה שתזכיר לי שיכלתי לאהוב אותה יותר. ואולי מחר זה חבר שלי איתן. החלומות שלי מתים, החלומות שלכם עדיין חיים. שימרו עליהם, זה לא מובן מאליו, תגלו רגישות. לימדו לאהוב.
// פיני ג׳ומעה
