אור הפרטים הקטנים

"ג'ינג'י! איפה אתה? לא רואים אותך, לא שומעים. נעלמת לנו. מה זה מצאת מקום עם פיסטוקים יותר טובים?"
"מה פתאום. רק תקופה עמוסה. לא יצא לי לעבור"
"שמע לי ג'ינג'י, אני פה בשוק יותר מעשרים שנה. ראיתי כבר דבר או שניים. ותאמין לי החיים זה כמו פיסטוק. אין דבר כזה 'לא יצא לי'. יש חלבי או רגיל. אז מה לשים לך?"

עשר בבוקר בשוק לוינסקי. עומד בתור לפיצוחים, מסתתר מהאור של תחילת היום.
זה בוקר שפעם היה נפתח עם סיגריה אבל מאז שהפסקתי לעשן אני כל הזמן מחפש התמכרויות חדשות. עכשיו אני מנסה פיסטוקים.
"בוקר טוב ג'ינג'י, בוא תשתה כוסית״, הזקן על הספסל ממול מנופף לעברי בבקבוק של אלוף הערק. אני מכיר את החיוך הזה. הוא הולך לספר לי עכשיו על אישתו. דווקא מתאים לי צרות של אחרים.
הוא פגש אותה במועדון ריקודים בדרום תל אביב של שנות השישים ושתה חמש כוסות ערק עד שהיה לו אומץ להזמין אותה לרקוד.
בבוקר, כשהם התעוררו במיטה שלו, היא אמרה לו "לא יודעת עם זה הערק או אתה, אבל היה לי טוב אז נשארתי."

ארבעים שנה מאוחר יותר הוא חזר ערב אחד הביתה וראה פתק "אני לא יודעת אם זה אתה או הערק אבל רע לי. אני עוזבת״. הוא מסתכל עלי ואומר לי – אתה מבין ג'ינג'י, בבוקר הייתה לי אשה ובערב כבר לא. ובאמצע אם זה ארבעים שנה או יום אחד זה לא באמת משנה."

האור של סוף היום והאור של תחילת היום דומים.
יש להם כמעט את אותו הצבע.
אבל ההרגשה שונה.
בבוקר האור בהיר וחזק יותר. דומה לניאון.
זה אור שבא לגלות ולחשוף. את צורת הגוף, את צבע העיניים.
אור הפרטים הגדולים.

האור של סוף היום שונה
הוא סלחן יותר ועמוק יותר.
הוא יודע שאנשים שרואים אותו עברו עכשיו יום שלם.
הוא מגלה קמטים קטנים, שאריות של צחוק או בכי. הוא אומר :
תסתכלו טוב טוב. לא בעיניים, אלא מסביב להן.
לא על הגוף אלא על התנועה שלו.
אור הפרטים הקטנים.

בדרך הביתה מתחת לשמש החזקה של הבוקר אני חושב לעצמי שאלוף הערק מהספסל  צודק.
לקום בבוקר, ולשמור על מי שאתה אוהב עד הערב. לאור הפרטים הקטנים.
זה הרבה.
גם אם זה ארבעים שנה.
גם אם זה יום אחד.

// יאיר רובין