"היא מחייכת
בכל ישותה,
מהלב שלה,
השפתיים מתעקלות,
החיוך מגיע עד עיניה.
העצב, כן,
תמיד מחכה,
אבל בדקה הזאת,
ברגע הזה,
היא מחליטה להתענג באושר חולף."
כבר חמש שנים קורה לעתים תכופות שבלילה, ממש לפני השינה, אני חושב על היום ההוא. הבעיה היא שאף פעם לא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה לתאר אותו, לדעתי הוא פשוט היה שקט. שקט ומלא באושר.
זו היתה הפעם הראשונה שהתרגשתי מהחיוך שלה. זה הרגיש כמו בסרטים, באגדות. כל חיי שנאתי את המשפט המטומטם הזה שכל ילדה בת 15 היתה זורקת מהפה שלה כאילו כלום ש"זה היה פשוט כמו בסרטים" על איזו נשיקה בלונה פארק, ומעולם לא חשבתי שזה אפשרי. בסופו של דבר זכיתי למצוא רק רגע אחד בחיי שהצלחתי להרגיש שזה כמו בחלומות הכי פרועים, כמו הסצנה הכי טובה בטיטאניק (רגע של כנות – מעולם לא ראיתי את הסרט).
זה הקטע. אבל לא ראיתי. (מתוך עמוד הפייסבוק
Titanic)
כל סיפור טוב מתחיל באקספוזיציה, אז במקרה הזה היינו כבר שנה ביחד וכצפוי, חוויתי אותה בכל המצבים האפשריים יותר מדי פעמים. שמחה, צחוק, בכי, כעס ודכאון. הבעיה הייתה כשהבנתי שהיא שם כל הזמן. מעולם לא עזבה, מעולם לא הלכה. וכמשהו נמצא תמיד בחיים שלך, הכל הופך להיות מובן מאליו.
תחשבו על זה – אתה אוהב מישהו. אתה מרגיש אותו כל היום, ובסוף הוא הופך להיות חלק מהמערכת שלך. עכשיו הוא נמצא בכל דבר שאתה עושה, אפילו שאלה פשוטה של כן או לא יכולה להזכיר לך אותו.
אז הריבים היו כבר חלק מהשגרה, כבר הכרנו את עצמנו וכל יום מחדש רק חיכינו לכעס שיצא ויתפרץ. עמוק בפנים שנינו ידענו שהיינו צריכים את ההפסקה והניתוק, אבל אף אחד לא היה אמיץ מדי בשביל ליזום הפסקה שכזו.
ואז פתאום זה הגיע, בלי שאף אחד מאיתנו ביקש. מכורח הנסיבות היא נסעה. אני לשבוע והיא שבוע שאחרי, וזה היה בין הדברים הכי מוזרים שקרו בחיי. בפעם הראשונה בכל הקשר הזה לא ראיתי אותה ליותר מ-24 שעות, ועוד ישר במכה הראשונה למשך שבועיים. הייתי כל כך מדוכא ולא ידעתי איך להתנהל, כי ככה זה באהבה הראשונה – מה שחורג מן הנורמה גורם לך לאבד שליטה.
לא משנה כמה שנים עברו מאז, הרגע הזה היה הקסום מכל.
אחרי שבועיים שלמים, כולי בהתרגשות מטורפת כאילו היא עכשיו בדרכה לחופה ואני מחכה שם, היא נכנסה בדלת הבית שלי. אין פריט מידע אחד שאני שוכח מהרגע הזה – את השמלה הלבנה עם הפרחים הכחולים-צהובים, הסנדלים הלבנים. החיוך.
או, החיוך.
היא הייתה באותו הרגע הבחורה הכי יפה בעולם, ולפרק זמן של חצי דקה הרגשתי כמו האדם המאושר ביקום. אתה רואה את האישה שלך אחרי כל כך זמן, מבין סוף סוף מהו געגוע וכמה הוא חשוב ותורם לקשר. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה הכי חזק שאפשר, ואחרי שחיבקתי אותה הרמתי אותה וסובבתי אותה באוויר, באופן כל כך טבעי, והתחושה של האושר הציפה אותי ומילאה אותי בכל אזור בגוף שלי, ממש הרגשתי את עצמי כאילו חי מחדש.
באותו הרגע הרגשתי שהאהבה פרחה, ומוסיקה רומנטית התנגנה לי בראש ורק הוסיפה לאווירה המרגשת. רק חבל שלא הצלחנו ללמוד מהי משמעות הגעגוע והחשיבות שלה לקשר בריא, והאופוריה הזו המשיכה רק ליום אחד. כי ככה זה כשאתה אוהב מישהו. אתה מרגיש אותו כל היום, ובסוף הוא הופך להיות חלק מהמערכת שלך.
איזה כיף היה להיות ילד.
// עמית קפטה
