אני יוצאת הבוקר באיחור, רצה לתחנה. הריאות שלי עולות ויורדות, כל הגוף שלי ממהר. אחרי טיפוס שני במדרגות אני מגיעה מתנשפת ומזיעה לתחנה, בסנכרון מפתיע עם הקו לאוניברסיטה, וזה- צפוף כהרגלו.
כמו בכל מקום ציבורי, גם לנסיעה באוטובוס יש חוקים משלה. מדובר בקונבנציות מאוד ברורות שאף אחד אף פעם לא לימד אותנו. ובכל זאת, נראה כי כשאנו עולים לאוטובוס, ידוע לנו איך עלינו להתנהג, מה מותר ומה אסור. אני קוראת לזה "פוליטיקת האוטובוס", הנה רשימה חלקית:
חוק לא כתוב #1, הידוע לכל "בפני שיבה תקום". האוטובוס הוא המקום שבוחן את מידת המוסר שלנו, בפני מי בדיוק לקום? אחד הדיונים הפנימיים שמתרחשים בליבי כל יום הוא האם האדם שמולי מספיק זקן/מסכן בשביל שאני אוותר על המקום שלי בשבילו? כנראה שב95 בוטל החוק, נראה שכל מי שמתחת לגיל 20 פשוט לא שמע עליו. נגיד הילד הזה שעולה עם כוס ברד ב5 שקל, עם מוהק צבוע לאדום, בדיוק כמו כל החברים שלו. הכי חשוב שלחמוד יהיה איפה לשבת. אם במקרה יתפנה מקום, הוא יירכז את כל כוחות החוצפה שיש לו וישעט עליו מיד- בלי להסתכל לצדדים.
חוק לא כתוב #2, "הימנע ככל הניתן מיצירת קשר עין". אנו נדחסים לנו כאן יחד להנאתנו, עם אנשים שלא היינו נוגעים בהם עם מקל בשום סיטואציה אחרת. כולנו משחקים איזה משחק- בו כל אחד נמצא בבועה סטרילית משלו, ומנסה לשמור עליה מכל משמר. כנ"ל לגבי מגע אנושי, יושבים צפופים ומנסים לגרום לעצמנו להיות הכי קטנים שאפשר. רק שאף אחד ושום דבר לא יגע בנו. לפני כמה ימים למשל, אישה מבוגרת שישבה איתי ברביעייה, לפתע היא הניחה את הרגל שלה מתחת למושב שלי, שעות אחר כך עוד יכולתי להרגיש את המגע הדביק שלה.
חוק לא כתוב #3, אני קוראת לו "משחק הכיסאות", חתירה מתמדת לקראת מציאת מקום הישיבה האידאלי. נגיד שהאוטובוס מלא ואין איפה לשבת, אני נשארת דרוכה ומנסה לצפות מהלכים קדימה. מנסה לנחש מי ירד בתחנה הקרובה או לחשב איפה יש תחלופה רבה של נוסעים. אם כבר מצאתי מקום, בשלב הראשון הוא ככל הנראה יהיה נגד כיוון הנסיעה. אני אשב למרות שזה עושה לי בחילה, אך אמשיך לחפש הזדמנויות לשפר תנאים. והנה לאחר כמה רגעים, התפנה מקום עם הכיוון, אבל הוא גם לא ליד החלון והוא גם ברביעייה. רביעייה יכולה להיות טריקית, קשה יותר לא לעבור על חוק#2. משחק הכיסאות לא נגמר עד שהוא נגמר. תמיד אוכל למצוא מקום טוב יותר.
חוק לא כתוב #4, "חרדת הירידה", מתייחס לחרדה המתעוררת סביב הקרבה לתחנת הירידה מהאוטובוס. אני יושבת במושב האהוב שליד החלון ומישהו יושב לצדי. אני יורדת בעוד כמה דקות ומתחילה לתכנן מהלכים. מזדקפת בכיסא, מסדרת את התיק, שולחת מבטים קטנים של חוסר נוחות. בתזמון מושלם שבו יהיה לי מספיק זמן לקום לפני התחנה אבל גם לא להקים את האורגניזם שלצדי מוקדם מידי, אני שולחת יד לעבר לחצן ה"עצור" ובכך מבהירה את כוונותי לעתיד. אומרת "סליחה" קטנה ומחכה שיפנו לי את הדרך.
כשנכנסים לאוטובוס, צריך להסכים במידה מסוימת לוותר על השליטה. אין לנו שום השפעה על מתי נגיע, מי ישב לידנו, מה תהיה טמפרטורת החדר או מידת הרעש. לכן התפתחו החוקים הללו, על מנת להחזיר לעצמנו קצת שליטה בסיטואציה הסוריאליסטית הזו.
ותודה שנסעתם…
// לי לזר
