היא הייתה האישה הראשונה שלי. לא במובן של סקס ראשון או אהבה ראשונה. היא הייתה האישה שלי. כל שאר הנשים שהיו לפניה היו בסך הכל הופעת חימום לרגע שאכיר אותה. לרגע שאדע אישה באמת.
כשהכרתי אותה, שלא כמו בסיפורים הרומנטיים. ראיתי בה עוד אחת מהמון נשים שעוברות ברחוב. למעשה לא ראיתי בה שום דבר מיוחד. אולי חוץ מהחיוך שלה. לא ייחסתי לה חשיבות כשחזרתי הביתה מיציאה משותפת של חברים ששם הכרתי אותה. כשהלכתי לישון באותו הלילה, חשבתי בכלל על אחרת. על אישה דמיונית שלא ידעתי איך לגרום לה להיכנס לחיי. הייתי מזוכיסט רגשות שנהנה לסבול מנשים שלא ידעו להחזיר לו אהבה. עד שהיא באה.
היא הייתה האישה הראשונה שלי. לא באמת ידעתי מה נשים רוצות עד שהכרתי אותה. חשבתי שאני יודע, גדלתי עם אחות תאומה ועוד מאה חברות שביקרו אצלה בחדר כל יום. חשבתי שאני מבין נשים. לא הבנתי כלום. אי אפשר להבין נשים. אפשר להבין אישה אחת ספציפית. את זו שאתה אוהב. כשאתה מבין אותה, כשהיא מבינה אותך. זה קונצרט של רגשות. רומיאו, יוליה, קופידון וסינדרלה עומדים ומוחאים לכם כפיים.
את האישה שלי הצלחתי להבין. ידעתי מתי היא מתפנקת עליי סתם, ידעתי מתי אני צריך להעיר לנו את הזוגיות כי ההרגל דופק בדלת. ידעתי איך לאהוב אותה. זה לא פשוט לדעת לאהוב. אפשר לאהוב אישה ואפשר לדעת איך לאהוב אותה. הרוב אוהבים. והם מצפים שהאישה תסתפק בזה. "אני אוהב אותך, מה את רוצה עוד?" הם יאמרו ולא יבינו את הטעות שלהם. בדמיון שלהם הם בסדר גמור.
אותה ידעתי לאהוב, ידעתי מה ישמח אותה, מה ירגש, מה היא מצפה ממני בתור הגבר שלה. מתי לכעוס, לתת גבולות, מתי לחבק אחרי ריב. כל כך אהבתי לחבק אותה אחרי ריב. כשהיא הייתה מתחילה לבכות, הייתי מספר לה שוב את הבדיחה על ההוא שנפל לבור ולא ידע איך לצאת אז אחרי מחשבה ארוכה הוא יצא להביא סולם. היה מתגנב לה חיוך קטן שדרכו ידעתי לרכך אותה עם נשיקות קטנות בקצה השפתיים שלה.
היא הייתה האישה הראשונה שלי ואני הייתי הגבר הבוגד שלה. בגדתי בה בדמיון.
ידעתי לאהוב אותה זה נכון, אך לא הצלחתי לגרום לה להאמין בי. העבר שלי היה מלא בחרטות, ההווה שלי היה אוהב, העתיד הפחיד אותי. המחשבות שלי היו נודדות למקומות בהן היא לא נמצאת. בעתיד שלי, האישה שלי הייתה חסרת פנים. לא ראיתי אותה בבית הדמיוני שלי. לא ראיתי אותה עם ילדיי הקטנים שמשחקים עם הכלב בגינה.
עכשיו, זה כבר כמה שנים בלעדיה. שום אישה לא תפסה מאז את המקום שלה. אין ילדים שישחקו עם הכלבים, אין גם אישה. אבל עכשיו אני יודע איך היו אמורות להיות הפנים של האישה שלי. אבל היא, היא כבר הפנים של מישהו אחר.
היא הייתה האישה הראשונה שלי ובאשמת הדמיון המטומטם שלי, היא לא האחרונה שלי.
// שגיא אליהו
