כל הסכרים נפרצו באחת.
תחילה היה זה סכר הרגשות, באופן טבעי אחריו סכר הדמעות ולפתע נפרץ גם סכר המילים. הכל הציף אותי. אחרי חודשים ארוכים של מחסום כתיבה מצאתי את עצמי מעל דף מלא בדמעות. דמעות עלייך.
הכל התחיל בשבת לפני שנפגשנו, אני זוכרת את תחושת חוסר האונים והריקנות שהציפה אותי בסלון של אמא כשבדמעות אמרתי לה שבחרתי להיות לבד. "קחי לך תקופה לבד, זה בסדר" אמרה לי אמי המופלאה, המנחמת. ואני, עצובה ומיואשת, גמלתי בלבי החלטה – רק עוד דייט אחד.
ומכל האנשים בעולם זה היית אתה. מלאך בעולם של בני אנוש, בן אנוש בעולם של רובוטים.
נפגשנו ביום למחרת, אתה היית ג'נטלמן וחיכית לי מחוץ לאוטו ואני מיד התאהבתי. זה לקח בדיוק שניה, שניה אחת שבה צללתי לתוך זוג העיניים הכי יפות שראיתי בחיי, שניה אחת שבה הישרתי מבט לחיוך שאין עוד כמותו, שניה אחת וכבר ידעתי.
הדייט הראשון שלנו היה מושלם, ללא מבוכה או מגננות שוחחנו על כל מה שרק חווינו ב30 שנה האחרונות. האמנתי בך. סיפרתי לך הכל, על העליות, על הירידות, על פחדים ועל התקוות. איך אפשר לדבר כך עם מישהו שמכירים בקושי שעה? ובעצם, הכרתי אותך כל חיי. היית שם, בפנטזיות, בשביב התקווה שנותר למצוא את האיש המיוחד. זה היה כמו לדבר עם עצמי, בלי טיפת שיפוטיות, בלי שום קלישאה, הקשבת והבנת, איש לא הבין אותי מעולם. נפתחתי, לא האמנתי שאני חופרת לי קבר במו ידיי. יקולל פי.
כל רגע איתך היה מופלא, כל רגע בלעדייך היה בלתי נסבל. מפלס החרדה עלה על גדותיו, בכל רגע פחדתי שמיד תתחרט ותפקח את עינייך לעובדה שאינני טובה מספיק בשבילך. לא אכלתי חודש, שנתי הייתה טרופה. התעוררתי למחשבות עלייך, נרדמתי כשדמותך מלווה אותי. היית כל מה שחלמתי עליו. כמה עצוב להשאר עם שברי החלום ביד.
אתה טוען שלא ידעת איך להתמודד איתי, שלא ידעת איך לעזור, איך לטפל. זה מגוחך. עצם קיומך בחיי הצדיק מחדש את כל מה שעברתי. המגע שלך היה הטיפול הטוב ביותר שקיבלתי בחיי. סוללה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים לא הצליחו להשיב את התקווה לחיי כמו שהשבת אתה. שום דיכאון בעולם לא הצליח לשבור אותי כמו שנשברתי כשהישרת אליי מבט ואמרת שזה נגמר.
אני זוכרת במעומעם את מה שקרה, איך דפקתי את הראש בקיר וקרעתי מעליי את החולצה. התאבלתי. עודני מתאבלת. תוהה, בדמעות ובכאב נורא, איך אני ממשיכה מפה הלאה. רחוקה ממי שהבטיח לי לרגע את האושר ולקח איתו את כל ההבטחות. כועסת עלייך, זועמת עליי, רותחת על החיים הנוראים האלה שאליהם נכנסתי בלי נתוני פתיחה מרשימים בכלל. וזה מה שתמיד יכשיל אותי, חוסר היציבות, השונות. עזרה, אמרת. זו לא עזרה שאני זקוקה לה, בסה"כ נזקקתי לאהבה.
ומה עכשיו? ואיך ממשיכים מפה הלאה? ושוב מין חסר משמעות עם גברים ארעיים, משתדלים, מנוצלים. ושוב הסתגרות מכל מעגליי החברתיים, אפילו לטיפול הקבוצתי שלי לא הלכתי השבוע, זה הרגיש גדול מדי, לראות שוב אנשים, לדבר, לומר במילים שכאשר יגורתי בא לי. לשמוע מילות נחמה מזוייפות. שוב חוסר ההבנה הגדול של העולם הזה, שלרגע.. רק לרגע, היה נדמה שיש מישהו אחד שלא לוקה בו.
בהתחלה התרוקנו העיניים ויבשו הדמעות.
אחר כך התרוקן קול שירת הנפש, ויבש הלב.
בסוף יתרוקן הראש ממחשבות
אז, אולי, אפרח מחדש.
// ענבל לוי
