אני לא יודע אם זה היין, הצ’ייסר ברבן או הסיגריה שעישנתי עכשיו שחיברה הכל ביחד, משהו גרם לי לרצות להעז. ישבת בקצה השני של הבר, מזג האוויר החם מדי שהכה אותנו באמצע מאי התל אביבי גרם לך ללבוש על עצמך את שמלתך הפרחונית הקצרה ביותר. את יודעת שאיתה את נראית הכי טוב אבל זה לא באמת עניין אותך, באמת היה לך חם.
החזקת באלגנטיות משקה שנטף טיפות זיעה על ידך הימנית עטורת הטבעות, כל אצבע טבעת ועל האמה שתייים, והן השתלבו בטבעיות עם הלק בצבע אדום עז שנראה טרי כמרחת אותו בבוקר.
שתית משקה אדמדם-ורדרד בכוס לואו בול עם טוויסט תפוז שנח על קובית קרח גדולה ומגרה. “נגרוני”, קיוויתי לעצמי, קליל, מריר, קשוח, מדהים. כבר אהבתי.
לצידך ישבה חברתך שעם הזמן שעבר רק המשכתי לחשוב האם היא חברתך או סתם בחורה שמלווה אותך לבילוי שלך עם עצמך בעולם הגדול. נראיתן מרוחקות, ששתיכן לא רוצות להיות שם אבל זה צריך לקרות.
ריח תפוז אפף את איזור הפינה של הבר בה ישבת, ספק מן המשקה, ספק ריח שיערך הארוך והמתולתל שעדיין היה רטוב מהמקלחת שעשית כמה שעות לפני הבילוי.
הברמן שאירח אותך לא הפסיק לפלרטט אבל את לא נפלת בפח שלו כמו רבות אחרות ורק גרמת לי להבין שצדקתי – הערב הזה הוא בילוי שלך עם עצמך בעולם הגדול.
אף פעם לא הייתי הבחור שמתחיל, זה שזורק איזה מילה, זה שיודע להמיס בן רגע. אצלי זה הכל לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, קליפה אחרי קליפה והשלב הקשה ביותר הוא השלב שבו אני מכריח את עצמי “קום ולך אליה”.
תשע מתוך עשר פעמים כשאני בתוך הסיטואציה, האני הפנימי והלא מספיק שיכור שלי יושיב אותי בחזרה עמוק אל תוך הכיסא ויגרום לי להדליק עוד סיגריה ולשכוח מזה, אבל הפעם הייתי מוכרח.
הסצינות שמציירות לי סיטואציות אפשריות מתחילות לרוץ במוחי, אולי זה לא נגרוני ואולי את לא לבד פה? אולי לא קראתי את המצב נכון ובזמן שלרגע הסטתי את מבטי כבר הבאת לברמן את המספר שלך? בעודי מתחבט כבר ביקשתי מהברמן עוד כוס מהיין ששתיתי עד עכשיו. הוא מזג לי ואפילו יותר מהכמות הרגילה, כאילו קלט שאני מתבלגן בתוך עצמי וידע מה התרופה הטובה ביותר למחלה שלי.
החבר שבחרתי לבלות איתו את הערב ידוע ביכולותיו הפנומנליות להתחיל עם כל דבר שזז, וגם הפעם הוא לא הכפיש את שמו. כשחזר מן הציד, הוא הושיב לצידנו זוג בנות. לא התלהבתי וראיתי שגם הוא לא, אבל במבט עיניים חטוף בינינו הוא סימן לי בלי מילים “זה מה שיש ועם זה ננצח” עם זה לא רציתי לנצח.
שעה עברה ותוך כדי סיפור לא מעניין על הטיול הגדול, דרך כמה קשה לה בתקופת המבחנים ועד לאיזה כיף בליין החדש בקלרה, לא הפסקתי להשגיח במבטי על הפרחונית בקצה הבר. השעות הקטנות של הלילה נכנסו לתוקפן, השעות בהן לנותרים נשארו שתי אופציות: או שאתה יוצא לבד, או שאתם יוצאים ביחד.
היא נשקה לה נשיקה לוהטת, כנראה שגם היא התחבטה בתוך עצמה כל הלילה. הסיטואציה הזו לא עברה לי בראש לרגע. הריחוק ביניהן לא היה ריחוק אלא מתח בשיאו.
חייכתי לעצמי, והשעות הקטנות ניצחו ולא נותרה לי ברירה – הלילה אני אצא לבד.
עוד סיפור של אשליה מתקנת.
// עידן לסר
