אני מרתיח מים בסיר קטן כי קומקום עדיין אין לנו. זה הבוקר הראשון שלנו בדירה החדשה. ישנו באותה המיטה כי רק אני קניתי אחת בינתיים ותומר לא יכול עוד לסבול את השותפה הקודמת שלו.
למרות שלא היה בה כלום ולמרות שישבנו על ספה מרופטת מודל 65 לפחות, בלי טלוויזיה, רק עם בוב דילן בווליום נמוך שהיה המקסימום במחשב הנייד שלי, בסלון ריק מכל חפץ, מול קירות בוהקים שבהסתכלות מסוימת מעט מאיימים, מול חלל גדול שבקרוב מאוד ימלא את כל מה שאנחנו, כל מה שיש לנו .
ואין לנו כלום.
עסוקים בתכנונים, רשימות קניות והזזת רהיטים דמיוניים. מנסים להתרגל לשגרה החדשה. וגם שבועיים אחר כך עדיין לא היה כלום. המשכנו לבלות בסלון הריק על הספה המרופטת עוד ימים רבים. כל אחד כבר בשגרת החיים שלו.
אין לנו כלום אבל יש לנו ים
שגרה עמוסת עבודה ומטלות יום יום, כשהמעבר הזה תקוע באמצע לנו החיים. כבר היה לנו קומקום וכל אחד ישן במיטה משלו. הבגדים שלי כבר היו מסודרים בארון ומילאתי את כל המגירות בשידה שמצאתי ברחוב. אמא הביאה לי את הסלון הישן, שטיח קנינו באיקאה ואת הערסל שסחבתי מקובה כבר תלינו בין המרפסת לסלון. זה כבר באמת הרגיש כמו בית ואפילו התחלתי לקרוא לה ככה.
כבר לא חזרתי לדירה, אלא עליתי הביתה. עד אותו רגע הבית תמיד היה במקום אחד, במקום בו גדלתי, במקום בו נמצאת משפחתי והחברים הכי טובים שלי, הגנים בהם שיחקתי ובתי הספר בהם למדתי. למרות שלא באמת חייתי שם ב-4-5 שנים האחרונות, הוא תמיד נשאר כזה. לנצח כל סיבוב בשכונה יעלה בי זכרונות מתוקים, תמונות מדהימות וחוויות בלתי נשכחות.
לנצח אזכור את ה"מחנה" הראשון, את נחום שפתחתי לו את הראש בזריקת אבן מעולה ישר למרכז המצח, את בוריס שפחד למכור לי סיגריות אבל בסוף תמיד מכר, את הספסל בו נישקתי אותה בפעם הראשונה ואת כל הבתים של החברים שלי.
השריקה הקבועה שלנו עוד מצלצלת באוזני והשבילים המוכרים עוד מרגישים לי בטוחים. שלוש שנים זחלתי בג'בלאות, שנה נוספת חייתי בין העבודה באשדוד לסופ"שים בירושלים ועוד שנה קרעתי את דרום אמריקה. לא משנה שאמא ואבא גרושים כבר קרוב ל14 שנה, בית היה רק אחד. לא משנה היכן הייתי או מה עברתי, בית היה רק אחד. והיום זה מתחיל להשתנות.
תחושת העצמאות אליה השתוקקתי כל חיי מדגדגת לי באצבעות עכשיו. אני מבשל לעצמי ואפילו יורד להביא משהו לאכול כשאני מבין שאני לא טוב בזה. אני מכבס לעצמי, במכבסה שמתחת לבית. אני מנקה לעצמי, בעיקר את הכלים שאני צריך באותו הרגע. אני משלם חשבונות ומתנהל בעצמאות מלאה.
כמו שתמיד רציתי.
ויש לי שקט, שקט שאף פעם לא היה לי. בעיקר שקט פנימי, כי על השקט האחר ויתרתי כשבחרתי לגור על הציר הכי מרכזי בתל אביב, במסלול הקבוע של אמבולנסים, משאיות זבל ועוד כל מיני ערסים עם מוזיקה בווליום חסר פרופורציה.
אבל יש לי שקט. שקט שכל כך הייתי צריך. שקט לחשוב, שקט לכתוב, שקט להרגיש. השלווה הפנימית אליה התגעגעתי כל כך שבה אלי בצעדים איטיים. וכאן בבית שלי, אני חופשי להתחבר שוב לעצמי. בשקט מוחלט, תוך מרוץ מחשבות ומצעד דמיונות.
אני מרגיש שלם, חזק יותר מאי פעם. אחרי חיפושים רבים מצאתי את עצמי ואחרי תקופת נדודים, מצאתי גם את מקומי. רק דבר אחד חסר לי,אבל אני מדחיק אותו כדי לא להעכיר את האווירה.
וטוב לי.
אני קצת מפחיד להגיד את זה בקול רם אבל באמת טוב לי.
// עידן מלול
