"היום היה היום הדפוק ביותר בחיי בגללו. כשנכנסתי לשיעור הוא זרק את הכדורגל שלו על הראש שלי ואחר כך על הגב… העסק הזה ממש מתדרדר ואני לא יכולה כבר לסבול אותו. אני רק מתקרבת לכיוון שלו והוא מתחיל לבעוט בי, ואם יש דלת בסביבה והוא רואה שאני הולכת לכיוון שלה – מיד הוא הולך וחוסם לי אותה".
כך כתבתי ביומן הראשון שלי, אוקטובר 1992, כיתה ו'. קדמו ליום הזה מקרים רבים בהם הילד ההוא נתן לי בוקסים בגב, בעט בי, ירק עליי, קרא לי "יא מכוערת" פעם אחר פעם, תפס לי בשיער, לקח לי את הגומייה כדי לירוק עליה או לזרוק אותה לפח, משך לי בצמה – לא בקטע רומנטי, ובעיקר איים עליי בלי סוף. השמועות בבית הספר אמרו שהוא בא מבית אלים, אז נשמה שכמוני – הנחתי שיש לו סיבה להרביץ לי, ובעיקר פחדתי שאם אספר הוא יתעלל בי אף יותר.
"החלטתי שאני הולכת למורה שלו. היא נכנסה לכיתה ואמרה מול כולם שאם עוד פעם מישהו יזרוק כדור על ילדים – יהיה אסור להביא כדורים לבי"ס. הוא אמר לי שהוא יפוצץ אותי מכות אחרי השיעור ושאני אצא משם מתה. התחלתי לפחד, למה הוא… באמת יכול לעשות משהו רציני ואף אחד לא ישים לב לזה".
"בסוף השיעור יצאתי לשירותים בבכי והחברות יצאו אחריי ועדכנו אותי כשהשטח היה פנוי. אחרי שהוא יצא אני נעמדתי ליד אחת המורות, הוא עבר לידי ואמר שאני אחטוף בפעם אחרת, לא עכשיו, בגלל שהמורה הייתה לידי".
אני זוכרת את עצמי מחכה לראות שהוא עולה על האוטובוס שלו ורק אז מעזה לצאת להסעה שלי. אני זוכרת ניסיונות התחמקות ממנו, רק שלא יראה אותי, רק שלא יצליח לירוק עליי ליד כולם, רק שיהיה מישהו מבוגר מספיק בסביבה כדי שהוא לא יעז להרביץ לי היום.
מיותר לציין שלא התלוננתי עליו שוב. הבנתי שהדבר היחיד שקורה כשאני מתלוננת, הוא שאני מכעיסה אותו עוד יותר, חוטפת יותר איומים שלרוב גם מלווים במעשים. אף מורה לא חזרה ושאלה בהמשך אם הכל הסתדר. כנראה שכשלא יודעים – אז הכל בסדר.
כפרה עליי
אני זוכרת את עצמי ילדה מקובלת. תמיד היו לי הרבה חברות ואפילו חברים בנים. כשקראתי את היומנים שלי מגילאים 14-11 בערך, רציתי לבכות עם הילדה הזאת שכותבת שהיא הכי מכוערת בעולם ("מכוערת X10"). שנמאס לה. בת 11 וכבר נמאס לה.
ילדה שכותבת כמה היא שונאת ללכת לבית ספר בגלל ילד שלא מניח לה לנפשה. שהחברים מסביב רואים אבל ברור שמי שיתערב יחטוף גם. שהמורות יודעות אבל לא נוקטות בשום אמצעי כדי לעזור לילדה שהייתי. לא טורחות ליידע את ההורים שלי שהילדה מפחדת להגיע לבית הספר. אני יודעת שאם הם היו יודעים זה לא היה עובר בשקט.
למזלי, כשקראתי את היומנים הרגשתי כאילו אני קוראת יומן של מישהו אחר. כאב לי, אבל כמו שכואב כשרואים כתבה עצובה בטלוויזיה. למזלי, אחרי שנים של חוסר ביטחון ושנאה עצמית, גדלתי להיות בחורה שאוהבת את עצמה ומקבלת את עצמה. שמוקפת חברים וחברות בכל מקום שאני מגיעה אליו. שלא משתמשת באלימות, גם לא מילולית.
להורים שלי לא סיפרתי כלום. רק 20 שנה אחרי, כשנתקלתי ביומנים, רק אז העזתי לספר על מה שהיה. אני מניחה שקיוויתי בזמנו שזה פשוט יפסיק מעצמו, שהוא יראה שאני דווקא בסדר, שיש לי הרבה חברים, שיניח לי לנפשי. פחדתי ממנו באמת, והעדפתי להתמודד עם זה לבד, בעיקר כשראיתי שגם כשהעזתי לפנות לעזרה – העזרה לא באמת הגיעה.
תקשיבו לתלמידים שלכם כשהם פונים אליכם לעזרה. תשמעו את הילדים שלכם גם בלי שישמיעו קול. אולי גם להם יש איזה ילד שממרר את חייהם ויורק עליהם בהפסקות.
// סיוון סטרומזה
