הוא ישב על מכסה המנוע ואני עמדתי מולו. קרוב מספיק כדי להריח אותו, רחוק מספיק כדי שהוא יהיה בלתי נגיע.
"חלמת עליי?" שאלתי. הוא חייך.
"כמה זמן לא שמעתי אותך שואלת את זה".
"אז כן?".
"לא יודע, אני לא ממש זוכר" הוא עונה. העיניים שלי מושפלות אל הקרקע. שם למטה מיליון גרגירי חול רוקדים עם הרוח, ואני עומדת מעליהם ומתאמצת לחנוק את הדמעות.
הוא קם לכיווני, אני נרתעת אחורה, מתחמקת מהמגע שלו במיומנות. הוא כמו כשנופלים ומשתפשפת הברך, ואני אף פעם לא יודעת אם הוא כואב לי יותר כשהוא נוגע בי או כשהוא לא. לא יודעת להתעלם מה"ממש הייתי רוצה שתהיי פה עכשיו" שלו. תמיד באה. תמיד נמסה כשאני מניחה שתי כפות רגליים נקיות על הדשבורד המטונף שלו, שואלת "לאן?" והוא עונה "אל האושר". ואנחנו אף פעם לא באמת מגיעים.
"לא מבין למה זה משנה?"
אני מרימה את המבט ישירות לתוך העיניים שלו ונשברת. מהרגע שהכרתי אותו הבנתי שלפעמים דמעות מקורן בעיניים של אחרים.
הוא עומד שם יציב, מצפה ממני גם. כאילו שהוא לא יודע שאני לא לוחמנית, אני בדיוק ההיפך. אני אבודה. אני דמעות. כולי. כל הזמן.
"תני לחבק", הוא מתקרב בזהירות עם הוראות ברורות. במרחק אפס הוא מחבק אותי. אני ממררת דמעות בין הזרועות האלה שאני כל כך אוהבת. אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה על הידיים האלה נוגעות בגוף אחר. לא יכולה לדמיין את המבט הזה ננעץ בעיניים אחרות. לא יכולה לחשוב על השפתיים האלה נושקות לשפתיים של אחרת.
החיבוק הזה הוא המקום שבו אני הכי חלשה, אבל הוא גם המקום הבטוח שלי.
לילות שלמים הלכתי לישון בשעות לא שעות, עם מחשבות שלא מתחשבות בכלום. תהיתי; אתה עוד חושב עליי כשמתנגן "תגידי" ברדיו? גם לך כואב שאני לא שם איתך לשיר "תגידי כי אולי נכון לא לפתח ציפיות, לא לפתח כריות?".
הייתי מכריחה את עצמי ללכת לישון במונולוג קבוע- אכפת לך מידי מאנשים שאת לא מספיק חשובה להם, מכל אלה שלא מתאמצים בשבילך, מאנשים שלא יודעים בכלל שאכפת לך מידי הלילה.
הוא הסתכל עליי במבט של ילד שמסתכל על הצעצוע האהוב עליו, מבט של אחד שיודע שהוא בחיים לא יעבור לי. פחדתי מזה יותר ממה שפחדתי מכל דבר אחר, ואני פחדנית דגולה. העיניים שלו בי, השפתיים כמעט. אני לא מצליחה להחליט אם להיכנע למה שנכון או אליו. אלוהים, כמה שהוא יפה, כמה שהוא מוכשר.
אבל זה משנה.
מה כל זה שווה בכלל אם הוא לא חולם אותי?
כי הוא חלם על הכול, אף פעם לא עליי. אף פעם לא הרגשתי איתו את- לא משנה איפה, מתי ואיך, כל עוד זה איתך. זה היה הדבר האחד הזה שלא יכולתי להתפשר עליו.
זה מצחיק שהבנתי כמה היה לו חלק בניפוץ החלומות שלי, רק כשהוא כבר לא היה חלק מהם. אחריו הבטחתי לעצמי להיות רק עם מישהו שיגרום לי להרגיש שאני החלום שלו.
למרות הכול, בכל פעם שנפגשנו במקרה או בכוונה שאלתי, "חלמת עליי?" כי קיוויתי שיום אחד התשובה שלו תהיה שונה ואני אוכל לשחרר מליבי את האיש שלא חלם עליי.
// סתיו גולדשטיין
