התחלתי לצפות ב"זגורי אימפריה" לפני חודש וחצי. אני משערת שרוב מי שצפה בסדרה הזו תופס אותה כעוד דרמה יומית או אפילו סוג של טלנובלה, אבל בשבילי הסדרה הזו תופסת מקום אחר לגמרי בחיים. בזכותה אני מתחילה להתחבר לשורשים שלי.
הגעתי לבאר שבע, כשהייתי בת 15 וכבר אז – הרגשתי אאוטסיידרית. כל אחד מהסובבים אותי נתן לתופעה שהייתי שם אחר; "רוסיה", "משתכנזת", "תל אביבית". בקיצור, ממש לא המרוקאית הטיפוסית מבאר שבע. ואני מרוקאית, אפילו מבאר שבע, אבל התגובות האלו באו בגלל שמלכתחילה לא רציתי להיות שייכת. הבאר – שבעיות הזו הלחיצה אותי. פחדתי להיכנס למשבצת שיש עליה כל כך הרבה דעות קדומות.
באר שבע. צילום: ליאור אטיאס
אני לא פרימיטיבית, לא עממית – או יותר נכון: "שלוחית" בז'רגון הבארשבעי – בקיצור, אני לא משלכם. עוד לפני שעברנו לבאר שבע תפסתי את ההגדרה הזו – באר שבעית – כמילה גסה, ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע ממנה. אני בקושי יודעת מילים במרוקאית או בערבית, הלכתי ללמוד בבית ספר צבאי שניטרל אותי מההוויה התיכוניסטית הטיפוסית בבאר שבע, וברגע שיכולתי להתחפף – עשיתי את זה והכי רחוק שיכולתי. אף פעם לא התחברתי לנוף המדברי וערים ירוקות נותנות לי אוויר. מאז ועד היום לא חזרתי. התשובה הקבועה שלי הייתה "זה one way ticket". בתקופה האחרונה אני מתחילה להיזהר במילים האלה, כי אין לדעת באמת מה יוליד יום.
אימצתי לחיקי קווי התנהגות יותר קרירים, שזה פחות אופייני בבאר שבע ויותר אופייני במקומות צפוניים לה. על קצה המזלג: אני מתמקדת בצלחת שלי, חיבוקים ונשיקות הפכו להיות פחות שגורים בסביבה החדשה שלי, הפכתי קנאית יותר לפרטיות שלי ואני מכבדת את של האחרים. נפטרתי מכל זכר של עממיות: שנים שלא השתמשתי במילה כפרה. הליברליות שקיבלתי בבית עלתה בכמה רמות אחרי שעזבתי. עד היום אני יכולה לנהל ויכוחים מתמשכים עם המשפחה שלי בערב שישי על הבעיות במוסד הנישואין הרבני ועד להפרדת יהודים פלסטינאים באוטובוסים באיו"ש.
כשהתחלתי לצפות ב"זגורי", נזכרתי. נזכרתי בחמימות הבאר – שבעית, המרוקאית, איך שתקראו לזה. נזכרתי בנוף המדברי, ביובש שגורם לשיער שלי להיראות במיטבו. נזכרתי במרוקאית. כבר חודש שאני אומרת מילים במרוקאית! ואז אני נזכרת שאני לא בבאר שבע, אבל החברים שלי סבלניים לשינוי. נזכרתי במשפחתיות הזו שלעתים חונקת אבל נותנת כל כך הרבה ביטחון. נזכרתי בכל הרגש הקיצוני שאופייני לנו: אוהבים בטירוף ועצבניים בטירוף ויכולים לשנוא בטירוף. אינטנסיביים כאלה, מציפים ברגשות. נזכרתי בפלפליות, בתכל'סיות – שאומרים לי הכל בפרצוף בלי מעצורים – "מה נשמע ירדן? השמנת קצת", וגם "וואו איזה יופי רזית!". תמיד אפשר לסמוך עליהם שלא יהיו פוליטיקלי קורקט, וכל אחד צריך אנשים כאלה בחייו. נזכרתי שזה הבית שלי, שזו הזהות שלי. נזכרתי כמה אני אוהבת את כל הדברים האלה. איזה כיף לי שזאת המשפחה שלי. ושהיא בבאר שבע.
יאללה, "סאפה", הלכתי לראות עוד פרק של זגורי.
// ירדן ששון
