"סבתא, למה הפה שלך גדול כל כך?"

שלחנו את הבלוגריות שלנו למפגש עם הדיאטנית של תנובה (לא כי הן צריכות, מה פתאום…) כדי ללמוד קצת על בריאות, שקט נפשי ובטן שקטה. הנה מה שיצא >>>

אני נוסעת הביתה, חשוך בחוץ, והרעב מטפס במעלה גרוני. בא לי משהו, אני לא בטוחה אם מתוק או מלוח, אבל למה או–או כשאפשר גם וגם? היצר החייתי מתפרץ ואני מתנפלת על המקרר, מתחילה מהמתוק. רבע קופסת גלידה מלאה בגלידה (ולא קציצות) מתחסלת תוך דקות. שתי עוגיות נזרקות, לפה, עגבניית שרי, כמה פרוסות גבינה צהובה, רבע פיתה עם חומוס, חתיכת פסטרמה, ביצה של חמין ולסיום שלוש כפות שוקולד. אני יושבת במטבח עם בחילה, בוהה באוויר בעיניים מזוגגות ומרגישה אשמה. מה לעזאזל קרה עכשיו?

אף פעם לא נפלתי על דברים גדולים. לא תתפסו אותי פתאום יורדת על מנת שווארמה או ביג–מק סתם כי יש לי חשק. הנשנושים הקטנים, שלבסוף הופכים לגיבוב לא ברור של טעמים ועולים בערך הקלורי שלהם על כל ארוחה גדולה אחרת, הם אלו שתמיד שמים לי רגליים. אחרי שנים של מאנצ'ים ליליים לא מוסברים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולשלוט בחיה הזו שמחסלת אוכל בדקות ספורות, וגורמת לי לצרבות, בחילות ושאר ירקות.

התחלתי לאכול מסודר. שש ארוחות ביום, לא גדולות, בלי שום נשנוש ביניהן למעט ירקות. הפגנתי שליטה גם כשהוצעה לי "כולה קוביית שוקולד, מה את עושה סיפור?" או כשחברה ניסתה לדחוף לי צ'ייסר (כל כך לא שווה את הקלוריות). פעם בשבוע הרשיתי לעצמי מנה אחת, שבה אני אוכלת מה שבא לי. במקום לאכול מעט ולחלום על גלגלי שווארמה, התפרקתי פעם בשבוע באופן מבוקר. שתיתי המון מים, והתחלתי לעשות קצת ספורט.

הייתי מתארגנת מראש לכל מצב, תמיד היה לי משהו קטן בתיק למקרה חירום, איזה מעדן דיאט טעים תמיד עשה את העבודה, והכנתי ארוחות מבעוד מועד כדי לא ליפול. נמנעתי מפיתויים והוצאתי את כל המוקשים שהיו לי בבית. גיליתי שלאכול מתוק גורם לי פשוט לרצות עוד מתוק, אז הוצאתי אותו מהמשוואה ואת עצמי ממעגל האינסולין הזה. הייתי מכינה ארוחות מלכים, צבעוניות ומלאות בטעם, אנשים סביבי היו מקנאים ותמיד היו מופתעים לשמוע שהמנה דלת קלוריות. מי אמר שאוכל רזה לא טעים?

הפסקתי לשקר לעצמי שאם אני אוכלת חצי מקרר ואף אחד לא ראה– זה לא נחשב. "אם את לא אחראית להקיא את זה– אל תאכלי את זה" היה המוטו שלי (כמובן בהומור), ויחד עם השליטה היומיומית והפורקן השבועי, ירדתי שישה עשר קילוגרמים מכובדים. זה אמנם לקח קרוב לשנה, אבל הייתי מאושרת כשהייתי נשקלת פעם בשבוע ורואה שירדתי 100 גרם. לפחות הייתי בכיוון הנכון.

גם אם נפלתי בדרך, הייתי קמה על הרגליים וממשיכה כאילו דבר לא קרה. לא ניסיתי לפצות או להעניש את עצמי, אלא ללמוד להבא איך להמנע ממצב כזה. השתדלתי להנות מהתהליך עצמו ולא רק להסתכל קדימה אל עבר המטרה.זה אפשרי וזה גם קל אם נכנסים למוד הנכון. כל מה שצריך זה שליטה עצמית, רצון וארגון– ומטר מחמאות כבר יציף אתכם.

אני כבר השתלטתי על החיה שלי, ומה איתכם?

// לילך דהן