כבר הרבה מאוד זמן שלא הייתי מאוהבת. באופן מוזר, העצבות שבבדידות תוקפת אותי דווקא בקיץ, כשחם וכל הזוגות המאוהבים יוצאים סוף-סוף מהמיטה וחושפים דרך הפייסבוק שלל תמונות של גוף מדהים, צחוקים וחיבוקים משותפים על חוף הים, ממש כמו בפרסומת מחורבנת של קוקה קולה.
למוזיקה יש חלק משמעותי בחיים שלנו, בחיים שלי, במיוחד בכל מה שנוגע להעצמת רגשות. כשאנחנו מאוהבים כל שיר דביק מרגיש לנו כאילו נכתב ממש במחשבה עלינו, וכשאנחנו עצובים… אוי כשאנחנו עצובים, אין דבר עוצמתי יותר ומשחרר, מלשבת עם השיר שהאקס הקדיש לנו באיזה רגע רומנטי בשקל ולבכות לשמיים בכאב אמיתי, ששורף מבפנים. יש שירים כאלה שמזיזים לי משהו בלב, שגורם לי לרצות לקחת חלק בעצמי בפרסומת לקוקה קולה, ורצוי עם איזה חתיך כזה עם בלורית, שאהיה תלויה לו על הכתף.
לפני כמה שנים טובות, כיכב באם טי וי קליפ, שבתור ילדה קטנה דיי חלף לי אל מול העיניים מבלי שהבנתי כל-כך את המשמעות שלו. היום, אחרי חיפוש קטן מצאתי אותו שוב וכבר בצפייה הראשונה העיניים שלי התמלאו דמעות. אותו קליפ נפתח בזה שרואים בחורה מחויכת עומדת באמצע ניו-יורק, בלילה ומחזיקה בידיים מעין פסל של לב ענק. היא מחייכת חיוך אמיתי וממיס לעוברים ולשבים, אומרת להם שלום ואף אחד לא עונה לה. במקרה הטוב, מישהו צוחק עליה בחזרה. אחרי שהיא נזרקת ממוניות ומבארים כי אין מקום ללב הענק שלה, היא הופכת לשבר כלי והלב הענק שלה הולך והופך ליותר ויותר קטן. לבסוף, בייאוש היא נעמדת בפינת רחוב, כאילו מחכה למושיע. בחור ניגש אליה ואומר לה: "מה זה ביד שלך, לב?" (היום זה ישמע כמו הטרדה מינית) היא משיבה שכן, והוא עונה לה שהלב גדול.
" קטן… הוא היה הרבה יותר גדול קודם" היא עונה לו.
"מפחיד", משיב לה הגבר והיא מסכמת ב"כן, זאת הבעיה שלי".
הבחור מתעקש להזמין את הבחורה מהקליפ לדייט והיא מסכימה. הלב שלה לאט לאט גדל, עד שנהיה ענק שוב, ובדייט השני, בעודה מחכה לו כמו מפגרת על גרם המדרגות שמוביל לביתה, כשבידיה הלב הענק שלה חשוף לכל, הוא מבחין בגודלו המפחיד של הלב ובורח.
– סיפור חיי.
לאחרונה שירים רבים וטובים חולפים לי ליד האוזן, פשוט כי אין לי עם מי לקשר אותם. אם בעבר שירים מסוימים היו מכווצים לי את הבטן מגעגוע אמיתי שהפך לכאב ממשי, היום הם רק עוד שיר יפה. לפעמים זה נדמה לי שאני מעלה בכוח זכרונות רק כדי שאוכל לשיר למישהו ולהתכוון מהלב, רק כדי שאוכל להרגיש קצת רגש עוצמתי, שמזמן לא הרגשתי.
כל-כך הרבה פעמים אני מרגישה בדיוק כמו הבחורה מהקליפ – יותר חשופה ממה שאני, כבר לא אוכל להיות ומי שלא מבחין בלב שלי, שבסך הכל רוצה להתמלא אהבה, הוא פשוט עיוור. או בן זונה. לפעמים ממש מתחשק לי להכין בעצמי איזה לב כזה מעיסת נייר ולהסתובב איתו ברחוב, במקום לקוות שהישועה תגיע בעצמה. אני אגיד שלום לעוברים ולשבים, בתקווה שמישהו אחד (כי תמיד מספיק רק אחד) יבחין בו.
בתסריט הזה שרץ לי בדמיון, הבחור שיזמין אותי לדייט אחרי שיראה את הלב הענק, האדום והיפה שלי, לא יברח… כי שם בדמיון, אין סיכוי שאפגוש איזה בן זונה שיהפוך לאקס שיעלה לי לראש בכל פעם שאשמע איזה שיר רומנטי דביק שהקדיש לי באיזה רגע רומנטי בשקל.
בדמיון הכל אפשרי, גם כשהלב ענק וזה ממש מפחיד.