אתה הדייט הראשון שלי, אני בת 17 ומעולם לא יצאתי עם מישהו אחר. תמיד פחדתי, לא ידעתי איך להתהנג. אתה שואל לאן אני רוצה ללכת, אבל אני מבוהלת מדי ואני אומרת לך לבחור, "יש גלידה שאני מכיר…" לא, עזוב, משהו אחר… "אז יש פיצה, ממש טובה ליד הבית שלי", אני לא ממש מתה על פיצה, עוד רעיון? "שמעי, יש מסעדת המבורגרים שתמיד רציתי לאכול בה", עזוב, זה לא ילך בינינו. זה לא אתה, זה אני. תבין, אין לי אומץ.
אני יכולה לכתוב על החיים שלי, על הדברים הכי אפלים ולא לפחד, אני יכולה לצאת על העולם, לספוג תגובות קשות וזה לא יזיז לי, לא מפחדת מכם. אני יכולה לעשות הכל, אבל את זה, אין לי אומץ.
תבין, לא תמיד הייתי ככה, עד לפני כמה שנים, גיל 14 בערך, אכלתי מה שרציתי. לא היה לי חשבון, הייתי מלאה אבל לא באופן רציני. היה לי אומץ.
אחר כך כבר הפסקתי לגמרי, אתה מבין? זה לא אתה, זו אני שמתוסבכת. זו אני שתעמוד מול כל אחד בבר, בלי בושה ובלי פחד, זו אני שתעלה תמונה בבגד ים ולא תתבייש. אבל גם לזה לקח זמן.
אני אותה הילדה, השמנמנה, שלא מורידה את החולצה בבריכה, שלא הולכת לים עם החברים, למה? זה יהרוס לי הכל. אתה מבין? יש לי הכל, אבל לזה אין לי אומץ.
לחם לבן הוא האויב, פסטה גם היא. תרחיק ממני כל פחממה, זה פשוט לא יקרה. צ'יפס? נראה לך? בחיים לא. אולי אם אני ממש רעבה, וגם עם זה יהיה לי רע.
אני לא אכעס אם תלך, זה בסדר, במקומך גם אני הייתי בורחת. אני לא יכולה להאשים אותך, מי רוצה להסתובב עם בחורה שאוכלת רק סלט? ששמה יד על הבטן כל היום, ששומעת כל היום "את משוגעת" ויודעת שאין מה לעשות, זאת אני.
אני לא יכולה לאכול מה שבא לי ולהיות סבבה עם זה, אני לא יכולה לרדת על קינוח במסעדה ואני לא יכולה לזרום למאנץ' של בשרים מטורפים, תבין, אין לי אומץ. תן לי ארומה, אני אבוא. גם קפה גרג זה בסדר. גם על סושי אני אולי אזרום.
אתה מבין, אני מתוסבכת… אבל אם אתה תאכל, אני אהנה. אני גם אשמח להכין לך כל מה שרק תרצה, גם לכל החברות שלי אני מכינה. תבין, בזה אני טובה. לגבי השאר? אין לי אומץ.
אתה יכול ללכת, זה בסדר. בסוף יבוא מישהו שיבין את זה. הוא לא יתבאס עליי שאני לא זורמת איתו לחטאים מתוקים, הוא יבין את זה, יבין אותי. יבין שאני מעדיפה גמבה ומלפפון ואבוקדו, אבל באמת מעדיפה. הוא גם יבין שאם אני אוכלת את זה אני מאושרת אחר כך, אם אני אוכלת שוקולד, אני ארגיש נורא.
לפעמים אני אוכלת קוסקוס, ואז יש לי אומץ. ואלכוהול זה החטא הגדול שלי. אבל זהו, חוץ מזה, אני נקייה. אני רואה את כל הבנות שיש להן, ואני מקנאה. אני מפחדת להיות אותה ילדה שמנמנה. זה אולי יקח כמה שנים אבל יבוא יום, ויהיה לי אומץ, אחרי הכל, אני ילדה חזקה.
// רוני שינקמן
