כל כך התגעגעתי לפחד הזה שמשהו ישתבש, לחוסר היכולת שלי לישון כמו שצריך, להתהפכויות במיטה, לבדיקה הנויורטית של הטלפון, לצורך הבלתי יתואר לקבל עוד ועוד חיזוקים, אישושים ואישרורים לזה שהכל בסדר בסך הכל. פתאום אתה מטיל ספק במה שאומרים: "היה לי ממש כיף"- היא טענה. אחלה, אני שמח לשמוע, אבל באמת היה לך כיף? מספיק בשביל שניפגש שוב? ואם כן, אפשר עכשיו? טוב לא עכשיו, לפני עשר דקות.
אני חייב לעשות משהו עם הגוף שלי, לרוץ, לרקוד, לקפוץ המון על המיטה- אנחנו מדברים על אשתי לעתיד כאן. היא עוד לא יודעת את זה, אבל היא חייבת להיות אשתי, פשוט כי אין אפשרות אחרת. אני אהיה חייב לקום בכל בוקר עם החיוך הזה שלה מול הפרצוף שלי. עם הצחוק המתגלגל מכל בדיחה טיפשית שקופצת לי למוח, עם השמלה הפרחונית שלה. טוב, אני ארשה לה להחליף בגדים, לפעמים, אבל ברוב הזמן היא תהיה חייבת ללבוש את הבגדים האלה, ולא כדי שאזכור כמה נהדרת היא הייתה במפגשנו הראשון, ולא כדי שבעוד שנה, כשהכל כבר יהיה מוכר, אצטרך תזכורות למי היא ומה היא, אלא כי אני לא רוצה שהיא תשתנה בכלל. בשום צורה ובשום אופן.
היא הייתה מושלמת. היא איחרה בחצי שעה, וזה היה מושלם. היא התקשרה ואמרה: "אני מגיעה ישר אליך", וזה היה מושלם, ושיחקה את המחבואים הטיפשי שהתחלתי כשתיאמנו בטלפון לאן להגיע, ושמחה ממיץ התפוזים שרציתי לקנות לה (והפך למיץ תפוחים אחר כך), והציעה באמת ומכל הלב לשלם, והתנצלה כשלא היה לה כסף קטן לטיפ, ולא הוציאה את הארנק מתוך נימוס, אלא שלפה אותו בגאון עם כוונה אמיתית להוציא ממנו איזה שטר או שניים, והתייחסה בעדינות ובנימוס לכל אדם שפגשנו, ושמה לב בצניעות כשילדים ומבוגרים בהו בה, והייתה כזו ליידי.
כשאנחנו אומרים שהיא תהיה אשתי, זו לא סתם אשה, אלא כזו שאתחתן איתה בכל בוקר, שארתיח לה מים לקפה, ואקנה לה פסק זמן בסופר, ואכין לה שקשוקה, ולא רק בהתחלה כדי להרשים, גם בהמשך, כשהיא תעצבן אותי בלילה, ונלך לישון כועסים (למרות שדוקטור פיל אומר שאסור). כשאקום בבוקר, ואסתכל על המלאך הזה, לא אצליח להתאפק, אני אלך כמו גדול לאמפמ, ארכוש ביצים, עגבניות ובצל (כי היא שכחה לקנות, אבל למי לעזאזל אכפת), וכהיא תתעורר מוכנה לקרב של אתמול, ותסתכל על הבגדים מלאי הכתמים שלי מההכנות, היא תחייך. בהתחלה רק עם העיניים, ולאט לאט זה יפלוש גם לפה שלה והיא תגיד: "סורי על אתמול", ואני בתגובה אגיד לה לסתום את הפה ולחבק אותי, והיא תרוץ ותקפוץ ואני אחנוק אותה מאהבה, והיא תשתעל ותצחק ותגיד שאני אדיוט אבל היא אוהבת אותי בכל זאת.
היא חייבת להיות אשתי- זה פשוט מה שחייב לקרות, ואין שום אפשרות אחרת. יש לי מין נטייה כזו, להתלהב מוקדם מדי ובאינטנסיביות מבחורות (השורה האחרונה הייתה הפתעה גמורה ולא היו לה רמזים מטרימים בטקסט). בטוח יש בה דברים לא טובים, דפוקים, מעצבנים, אנוכיים, מכוערים שאני יודע שאתעצבן בגללה והיא תהיה מגעילה, ואולי אפילו אבכה, אבל. אבל. עוד אחד? יאללה. אבל. אני מתמלא מבפנים באוויר נעים כל כך, יש בגוף שלי בריזה משוגעת כמו מגיעה מחלון בקומה תשיעית מול הים. והבריזה הזו בסך הכל די בסדר.
המשך יבוא וזה.
// עומר ירדני
