חברים בכל מיני צבעים

היי,
הנה אני, בגיל 15, אולי קצת פחות.

נראית כמו שאני נראית, עם זהות עוד מעט מבולבלת ולא סגורה על עצמה. בזמן שיש לי לק שחור מתקלף על האצבעות, את אחת מהן מעטרת גם טבעת. ככה המנעד בין ה- wanna be בלאקרית בשקל שהייתי לבין תכשיטים ממגנוליה. ככה הייתי, יום יום לסבית, מאז שנולדתי, אבל בתוכי מערבולת.

למען האמת, גיל 15 הוא חתיכת גיל בשבילי. זה הגיל בו נסגרתי על האחוזון האחרון והבנתי שאני לסבית. שאין שום מצב שבעולם שאני מתנשקת עם עומרי מהכיתה שלי. הכל התחיל כשהתאהבתי בחברה הכי טובה שלי דאז, כמו כל סיפור התחלה של לסביות. וכמו בכל סיפור גיי, גם פה לא חסרה הדרמה וזה נגמר מהר יותר משהתחיל.

אני יכולה להודות לה היום בעיקר כי היא "דחפה" אותי להבין משהו שחשבתי עליו כבר מגיל 10. כשטיילתי עם המשפחה שלי והסתכלתי על הבחורות האירופאיות וכמה שההולנדיות תמיד נראו לי יפות ונקיות. כשיצאתי עם החברות הכי טובות וכולן הסתכלו על טום, החתיך מהשכבה, ואני שיחקתי את עצמי מאוהבת בו רק כדי להיכנס לנורמה. וואלה הצלחתי.

כשיצאתי מהארון רוב האנשים הרחוקים לי הופתעו, אבל קרוביי ומשפחתי אמרו שזה היה רק עניין של זמן. זה היה תהליך חלק יותר ממה שיכלתי רק לרצות, לדמיין או לקוות לו. ועל כך אני מודה היום למשפחה שלי ולכל החברים שלי. הכי לא עניין של מה בכך.

בגיל 16 כבר התחברתי עם קבוצה קטנה והומו-לסבית מהשכבה שלי, שבאותם ימים גם הפכו לחברות וחברים הכי טובים שלי. ככה נסענו במונית שירות לקבוצה בנתניה, לראות מה זה האיג"י הקסום הזה שיש בו עוד אנשים כמונו. ומי בכלל ידע שיש כל כך הרבה גייז באזור שלנו? זה כנראה משהו במים.

הגענו, ישבו שם, בתוך מתנ"ס מתקלף שבקומה הראשונה שלו נפגשה קבוצת שירה שהפכה את כל העניין לחלק מסרט. היו אנשים צבעוניים במעגל, חייכניים יותר משאר האנשים ברחוב, מעט משפילי מבטים ממבוכה אבל כאלה שתמיד נותנים לך תחושה שאתה חלק. ושזה בסדר גמור. 

מתוך עמוד הפייסבוק של ״IGY – ארגון נוער גאה – איגי״

ממש עוד רגע מתחיל החודש הכי חשוב בשנה, חודש הגאווה. אני לא אתיימר ואומר שאני אחת מהפעילות בקהילה ביום יום, אבל בחודש הזה אני מרגישה יותר חגיגית יותר מבחודש יום ההולדת שלי. כבר בתיכון החלטנו, החבר הכי טוב שלי ואני, בהתלהבות ונחיצות ששמורה רק לגיל הזה, לצאת למסע ולחגוג את חודש יוני, בהדפסת עשרות דגלי גאווה קטנים. אותם הדבקנו בכל מיני פינות וגם בכמה מקומות מאוד מרכזיים בבית הספר. יום יום עבר דור אחד, ילד שוביניסט והומופוב והוריד לנו אותם. יום יום שבנו ותלינו חדשים. לטונר הצבעוני במדפסת שלי שלום.

זו אמירה. גם אם היא קטנה, גם אם היא מקומית, גם אם ילדותית מעט. היא אמירה.

כל אחד יכול וכל אחד צריך שתהיה לו אחת. 

היום יש לכם הזדמנות לתת לאמירה שלכם ביטוי, היכנסו לפה כדי לתרום לארגון הכל כך חשוב הזה, ותהיו חלק ממשהו גדול יותר מכם:
תתרמו עכשיו! >>
תייגו #‎IGY15

// יעל סקליר