תמיד אהבתי את ימי ההולדת שלי. כנראה שזה קשור איכשהו לעובדה שבניגוד לכל מיני אנשים שטוענים בתוקף שהם לא סובלים את יום ההולדת שלהם – אני דווקא אוהב שמתקשרים אלי, שמסמסים, שמקדישים לי ברכה או תמונה ושמאחלים לי שיקרו לי דברים טובים. בכלל אני בן אדם כזה שאוהב את תשומת הלב ואת חיבתם של משפחתי, חבריי, מכריי או סתם אנשים זרים שמגניבים לי חיוך לאות הזדהות או כי הם חושבים שאני עידו מוסרי.
רוצה הגורל (ומקום העבודה שלי) ויום ההולדת שלי הוא תמיד יום עמוס שכזה שבו אני מתרוצץ בלי הפסקה ובסופו אני מבלה עם המשפחה והחברים. כשאני חוזר הביתה, בדרך כלל בשעה מאוחרת מספיק כדי שיהיה לי קצת שקט, אני אוהב להיכנס לפייסבוק ולקרוא את כל הברכות שרשמו לי. חשוב לי להקדיש שניה לכל אחת ואחד שלקחו הפסקה של רגע בשביל לחשוב עלי במהלך היום וחשוב מזה, לסמן את אלה שאיכשהו שכחו. נתחשבן איתם כבר כשהם יזמינו אותי לברית הבאה שהם יחגגו.
יש לי המון זיכרונות מימי ההולדת שלי. אני זוכר את בר המצווה המביכה שלי (מצטער אמא, בדיעבד זה היה מביך פצצות), את מסיבת ההפתעה במקלט בשכונה שלי בגיל 15 כשידעתי שיש לי מסיבת הפתעה ולא רציתי ללכת, את מסיבת ההפתעה במסעדת קפולסקי בכרמיאל כשברקע מנצסטר יונייטד חוגגת אליפות אירופה נגד באיירן מינכן בגמר שלא ישכח (לצערי) ובמיוחד את מסיבת ההפתעה (מישהו שם לב למוטיב החוזר?!?) של גיל 30 כשהחברים שלי משכו אותי לחוף גורדון בטענת שווא שהולכים להעביר אותי שיעור "קייט סרפינג". איזה מזל שלא הכריחו אותי לעשות קייט סרפינג…
בתמונה: מסיבת הפתעה
ועם כל התחלפות של שנה מגיע גם חשבון הנפש. ההסתכלות אחורה וההתבוננות על מה שעברתי בכל שנה. כשאני חושב על זה עכשיו אני מבין שקרו המון דברים השנה. המשכתי להעמיס על עצמי עבודה, הצוות שלי גדל, הקמתי (יחד עם חבר קרוב) אתר ספורט שמעסיק אותי עוד יותר, רכשתי עוד המון חברים ווירטואליים ואפילו כמה שאני יכול לזהות ברחוב, המשכתי לכתוב לבלוג שלי, לקחנו (מכבי ואני) טרבל צהוב ומהדהד וגם במשך כל השנה התעוררתי בכל בוקר עם אותה בחורה בדיוק.
כשאני חושב על השנה הזאת ועל כל מה שעברתי, זה מצחיק אותי שתמיד אני מרגיש שאין לי זמן לכלום אבל כל פעם מחדש אני מוכיח לעצמי שאפשר לישון פחות ולעשות יותר. כנראה שהכל באמת שאלה של סדרי עדיפויות ומוטיבציה. כן. אני יודע שתגידו שכשיהיו לי ילדים אז אני אדבר אחרת ואז באמת לא יהיה לי זמן. בכלל בזמן האחרון אני מרגיש צורך להתנצל שאני עייף למרות שאין לי ילדים, אבל אני רוצה להאמין שאת הדברים שאני רוצה לעשות אני אמשיך לעשות. נגיד, לישון עד 14:00 ביום שבת בבוקר. אין מצב?
האחיינית שלי. אם כבר להתעורר בלילה אז אפשר בשביל ילדה כזאת??
יכולתי להמשיך ולספר לכם על השנה שהייתה ועל הציפיות שלי לשנה הקרובה אבל האמת שיום ההולדת שלי מאוד מפחיד אותי. לא. לא בגלל שאני מתבגר, מזדקן או מבין שהילדות שלי מאחוריי, זו אפילו לא ההבנה שגיל 33 הופך אותי רשמית לקרוב יותר ל-35 מאשר ל-30 וגם לא העובדה ש-33 הוא גיל אי זוגי (גילאים זוגיים הרבה יותר זורמים לי). הבעיה המרכזית ביום ההולדת שלי היא שאחרי שיום ההולדת שלי יגיע לסיומו, יום ההולדת של אילה יתחיל להתקרב ופשוט אין לי מושג מה לקנות לה! אני מבין שיש דברים שתמיד יפחידו אותי. גם בגיל 33.
רוצים להגיד לטמיר ״מזל טוב״? >>
// טמיר זוארץ
