סטטוס אחד.
אלפי שיתופים, תגובות ולייקים.
זה כל מה שהיה צריך כדי לגרום לבנאדם לשים קץ לחייו.
אנחנו מבינים בכלל מה זה אומר?
אנחנו קולטים את המשמעות של זה?
בנאדם התאבד, השאיר אחריו משפחה כואבת ושבורה, פשוט בגלל שאלפי בני אדם הזדעזעו מסיפור שמישהי סיפרה עליו, בלי לדעת את הפרטים, בלי להכיר את המקרה ובלי לדעת את האמת. הזדעזעו עד כדי כך שהעמידו אותו בכיכר העיר הוירטואלית שלהם, השפילו אותו במילים, רמסו אותו בתגובות והשחירו את שמו מכל כיוון.
בשבוע שעבר קראתי פוסט שמישהי שיתפה בפייסבוק שדיבר על ילד שעבר התעללות נוראית על ידי ילדים אחרים. עד כדי כך נוראית שהוא לא עמד בזה יותר. כל התגובות לפוסט שהיא פרסמה דיברו על כמה שזה נורא ועל כמה שבימינו, עם כל תרבות הווטסאפ והפייסבוק, זה יכול היה להיות אפילו נורא יותר. קראתי את זה יום לפני שכולנו קראנו על אריאל רוניס שהחליט לשים קץ לחייו בגלל פוסט שנכתב עליו על ידי גברת אפרו-אמריקאית שהאשימה אותו בגזענות. היא פרסמה משהו בפייסבוק וזכתה לגל שיתופים, לייקים ותגובות בזמן שהוא זכה ללינץ׳ אינטרנט שהכתים את שמו עד אותו סוף עגום.
צילום מסך מתוך "פייסבוק"
הקלות שבה אנחנו לוחצים על כפתור ה-share בצירוף תגובה עסיסית, כזו שאינה משאירה מקום לטעויות לגבי התחושות שלנו, הפכה מוגזמת. אני לא מצטדק, גם אני משתף, מלייקק ומגיב, אבל לאחרונה הבנתי שכדאי שלפני שאנחנו עושים את זה נעצור רגע לחשוב. נחשוב על אותו אדם שעליו נכתב הפוסט שמזעזע אותנו כל כך. נשאל את עצמנו אם אנחנו יודעים את הסיפור המלא? על סמך מה אנחנו ממהרים לשפוט ולגזור את דינו של מישהו שעד אותו רגע לא ידענו על קיומו, ובעוד שני רגעים, כשבפיד שלנו יופיע פוסט חדש, בכלל נשכח מיהו, מהו, מה הוא עשה ובמה הוא חטא. היום זה הוא ומחר זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. כולנו חוטאים במילה כזו או אחרת או התנהגות לא הולמת, רק שאותנו עדיין לא צילמו.
זה עצוב, אבל זו המציאות שלנו. עצוב שזה אפילו לא על מנת שתהיה כאן חברה טובה יותר, אלא סתם כי אנחנו יכולים. זה כיף לנו, זה הופך לנו את היום למעניין יותר. אנחנו כל כך נהנים לראות את סרטון השוקולד או את הסרטון במלון ולהזדעזע מה"ישראלי המכוער". זה שלעולם לא נהיה כמוהו, זה שהוא כל מה שרע במדינה שלנו. אנחנו נמצאים ב"היכון" עם המצלמה בטלפון רק כדי לקלוט את הסרטון הבא שיהיה ויראלי בפייסבוק ויזכה אותנו בתהילת עולם של 1.5 שניות. הכל בשם הצדק ובשם ה"שיימינג".
צילום מסך מתוך הפוסט המאשים
הגיע הזמן שנזכור שאיפשהו יושב לו אדם, רואה וקורא כך מה שנכתב עליו. כמוהו גם אשתו, הילדים שלו, ההורים, החברים ובעצם כמעט כל מי שמכיר אותו. בן רגע הוא בדיוק כמו אותו ילד שמתבייש לחזור הביתה והבושה הזו אוכלת אותו מבפנים. אנחנו ממשיכים את החיים שלנו בזמן שכל מה שמישהו אחר רוצה זה לסיים את שלו – בגללנו.
שיהיה ברור – אני לא מאשים את הגברת שפרסמה את הפוסט. היא בסך הכל שיתפה תחושות סובייקטיביות שלה וזו זכותה. אני מאשים אותנו. האחריות היא שלנו והמקרה הזה צריך להיות פרוז'קטור אדום לכולנו כדי שזה לא יקרה שוב.
בואו נעשה ניסוי – במקום לשתף דברים שמעצבנים אותנו, שבוע אחד נשתף רק דברים שהעלנו לנו חיוך.
מעניין איך הפיד שלנו ייראה.
אהבתם את אלון? תאהבו גם את זה >>
// אלון יעקובי
