הוריי החליטו לשפץ את ביתם לראשונה. האמת כבר לפני שש שנים הם יכלו לקחת את ההחלטה, מאז שעזבנו את הקן.
לשבור כמה קירות או להפוך את החדר של אחותי לחדר אמבטיה ענק עם ג'קוזי, כפי שאמא שלי הייתה אומרת כדי לעצבן אותה.
הבית הזה ראה הרבה בזמן שגרנו בו. כל טיסה או נסיעה של הורי, הבית עבר למצב מסיבות ואירוחים. כמויות הקולה, השתייה והאוכל שנשפכו על הרצפה בזמן הזה, חוק ה-"וואלה כן אוכלים בסלון, ולא נורא אם נפלה לי עגבניה על הרצפה". סמינר גרעין שאירחתי סופ"ש אחד, שכלל הכנת מסכות גבס בסלון.
בסוף כל סופ"ש כזה, היה בלו"ז 3 שעות ניקיון מסיבי, שלא היו מבייש שום חברת ניקיון והבית "חזר לקדמותו".
הורי היו מגלים או חושדים במאורעות תשס"ד, רק אם אחד השכנים היה מציין בפניהם שהיה רעש או נעל עפה מהמרפסת או משהו כזה. ד"א אם הבלטות רוקדות, זה רק בגלל שאבא שוטף את הבית עם יותר מדי מים.
שיפוצים, תחילה סדר.
אמא שלי החליטה לסדר את הבית, או במילים אחרות לתת לנו או לזרוק את כל החפצים שלנו וחפצים היא לא רצתה. קלסרים, מדים, תעודות הערכה או הצטיינות (כן, היו זמנים), כריות, דובים וברכה שכתבנו לאימי, שכנראה לא כל כך נקשרה אליה. נו שוין.
אח"כ רכישה ושיפוץ.
לאבא שלי יש מנהג לשלוח 875 תמונות, כשמבקשים ממנו לראות תמונה אחת. להבין במה מדובר. הוא רוצה שנבין באמת ונראה כל זוית עם פלאש ובלי פלאש. במשך כמה שבועות הווטצאפ המשפחתי היה אלבום תמונות של מאיר המהיר, הום סנטר, אבק ופועלים. מדהים.
נתבקשנו לבוא לעזור להכין לקראת השיפוץ ואם לא נגיע, ננושל.
הגענו לעזרת חבר- א' עבר למצב סבל, סש הסתגרה בחדר הישן שלה, סביב מורשת צה"ל. אבי גרס ניירות, אימי הזיזה ארגז מפה לשם, אני חילקתי הוראות ומיינתי את כל העטים שאף אחד לא מצא בשום שיחת טלפון בכל 18 השנים בבית הזה.
הבית היה מוכן למלחמה.
ובהמשך הווטצאפ המשפחתי, שלל סיפורי גבורה על הפועלים מכפר קאסם, על זה שאסור לגדל כלבים בבית כי זה לא טוב ואילו ידי זהב יש לפועלים. מדהים.
לקראת סיום- סידור וניקיון.
7:30 לפנות בוקר, קיבלנו הודעה, פלוס אלבום תמונות- מכונת הכביסה צנחה והמזנון התלוי צנח גם הוא. אימי כל כך אוהבת את ביאליק, שכינתה את האירוע תחת "צנח לו זלזל".
הורי החלו בסידור ובניקיונות הבית, תחילה חשבו להזמין חברת ניקיון, אח"כ ויתרו ואז אמא שלי החליטה לשלוף את התותחים הכבדים.
כל משפט פולני שאתם יכולים לחשוב עליו או שהומצא, נאמר בשבוע הזה. לסנן כבר לא עזר. הבנו שגם הפעם אם לא נבוא לעזרת חבר, ננושל.
הגענו.
אבי קיבל פטור, שוב נשארנו שלושתינו במערכה תחת פיקודה של הפרעת הקשב של אימי. מההתרגשות, היא לא ידעה מה לתת לנו לעשות קודם.
א' שוב הפך לסבל פלוס אקרובט, אחותי שטפה, קרצפה, הרימה, שאבה ואנוכי- עשיתי תריסים. רק אציין שבבית שלי אני לא עושה תריסים. אף אחד לא עושה תריסים. עד שנחליף אותם לפחות.
בעשר בלילה, אחרי סטייק עסיסי, סביח, מיני מגנום וארטיק קרח מישמש מלפני שנה, שאחד מאיתנו אכל, אבי נכנס הביתה והיה בהלם. הבית קצת פחות אחרי מלחמה.
בעוד שבועיים, יבואו להתקין דלתות בבית הורי. כנראה שהקרב לא תם וזאת הייתה רק המערכה ראשונה.
// שירן זילברמן
