הדלקת אותי. כי הדלקתי אותך. הגעת לאט. בנינו את זה. בהתחלה בחברות ומתוך רצון הדדי פשוט לבלות יחד. ואז אמרת שאתה רוצה. ועוזב בשבילי אחרת. בשבילי. בשביל מי שהכרת יום אחד על הדשא. כי הייתי פשוטה ומקסימה ומטופשת.
ונכנסנו לזה. יומיומי. משמעותי וסתמי גם יחד. והוספנו עוד המון משמעויות משלנו. והגענו לקרבה עצומה. עוצמתית. כזאת שיש בין בחורה רק למישהו אחד. האחד. וחשבתי שאתה האחד.
האמת שאחרי שלושה חודשים יחד רציתי לעזוב. להגיד שזה לא מתאים. אבל איך יכולתי לעזוב כזה סטטוס עם כזה בנאדם. לא יכולתי. אבל גם לא יכולתי להיות לגמרי אני שם. אז בחרתי באופציה הקלה יותר. לא להיות אני.
להתאים את עצמי למה שקורה מסביב. כי רציתי להתאים. כי רציתי להיות טובה בשבילך. פיתחתי סגנון לבוש שונה. הארכתי שיער. הפסקתי להתאפר כבד. נדבקתי בתחביבים שלא היו שלי. ביליתי עם חברים שלא היו שלי. דיברתי במילים שלא היו שלי.
וסחבתי ככה. עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה. עד שזה נהיה הרגל. הרגל ללכת איתך לישון. הרגל לקום איתך בבוקר. הרגל לבדוק איתך לפני כל דבר שאני עושה. הרגל להתחשב בדעתך על כל דבר. בעצם לא להתחשב, אלא לפעול על פיה. כי רק דעתך משנה.
ואיפה היתה דעתי? דעתי נטרפה עלי. יצאתי ממנה מזמן ומאז לא לגמרי חזרתי. אני לא מאשימה אותך, רק את עצמי. הייתי שחקנית טובה מספיק. אפילו אני עצמי האמנתי להצגה הזאת. תקופה ארוכה שבדיעבד לא הייתי בה בכלל.
כן, היו לנו רגעים יפים. טיולים ובילויים. תמונות אוהבות. נשיקות ארוכות. ואהבה. אהבה גדולה היתה. לאחד. לראשון. ל"מה אם לא יהיה אחד אחר שיאהב אותי ככה?" אבל ככה אני לא באמת רוצה.
אני לא רוצה למצוא את עצמי ממתינה בחוסר מעש לתוכניות של מישהו אחר. אני לא רוצה למתן את איך שאני מתלבשת או מה שאני אומרת כדי שיחשבו עליו דברים טובים. אני לא רוצה להיות בתחרות עם אף אחת ועם שום דבר על תשומת הלב שלו. לא רוצה מישהו שלא רוצה אותי עם כל המגרעות שלי. לא רוצה מישהו שיבחר אותי שניה.
אני רוצה מישהו שיכיר אותי כמו שאני. רוצה שידע להקשיב גם למה שאני לא אומרת במילים. אני רוצה להיות שווה לו. רוצה להיות מסוגלת להתנגד לו, לריב איתו. מסוגלת להגיד לו את דעתי. רוצה מישהו שלא יהיה אכפת לו מה אומרים. שישתטה איתי לפעמים. שאוכל לתכנן איתו קדימה מבלי שעתידו יטיל צל על עתידי.
הגיע הזמן לשחרר. שוב הצלחתי לעבוד על עצמי, ששחררתי כבר. אותך שחררתי מזמן, אבל הצלקות שלי המשיכו להשפיע. על דפוסי התנהגות. על בחירות שעשיתי. על פנטזיות שניסיתי לממש. גם פה אין לי את מי להאשים פרט לעצמי. אבל אולי גם את משחק האשמות הזה הגיע הזמן לשחרר.
אז די וביי. לרגעים בהם אני יוצאת כיוון. לרגעים בהם חצאית על מכנסיים זה מוגזם. להמתנה בלתי פוסקת למוצא פיך. לציפייה שתסיים את עיסוקיך. להתחשבות באיך זה נראה מבחוץ. לחוסר התחשבות במה אני מרגישה מבפנים. לפחד ממה יקרה. לשיתוק של אני לא יכולה בלעדיך.
היית הכל בשבילי. יותר מידי זמן השפעת על כל מה שלא היית. הספיק לי. אני רוצה להיות אני. עם שריטה, אבל לא שרוטה. עם אופטימיות קוסמית. מספיקה לעצמי ופתוחה לאחרים.
אני.
// שירה פריגת
