מעולם לא החשבתי את עצמי לבחורה אמיצה. ובעצם, אומץ הוא בעיני המתבונן. אני בחורה שצריכה לאזור אומץ כדי להעביר פרזנטציה מול כיתה שלמה אבל אין לי בעיה לכתוב על החיים האישיים שלי בבלוג פומבי. אני בחורה שמפחדת להישאר לבד עם כלב או עם תינוק של אחרים כי כל הדברים הכי נוראיים בטח יקרו, אבל אני הולכת פעם בשבוע לשחק עם עשרות ילדים בגן של ילדי פליטים. ייאמר לזכותי, שלאחרונה אני מנסה לאתגר את עצמי ועושה גם את מה שאני רגילה לחשוש ממנו. בעיקר אם אלה דברים שנראים פשוטים ורגילים עבור רוב האנשים.
השבוע, למשך יום אחד, הסכמתי לשמור על כלב של חבר. בהתחלה חששתי, אם הוא ינבח כל היום? אם הוא לא יקשיב לי כשנצא לטיול? אם הוא יעשה פעמיים קקי ותהיה לי רק שקית אחת? אם הוא יתנפל על אנשים ברחוב? אם כלב אחר יתנפל עליו? אם הוא יעמוד ויבכה כל היום מגעגוע לבעליו? אם הוא ירוץ לכביש? החלטתי שיהיה בסדר ושאני צריכה לסמוך על עצמי. אחרי הכל, עם אנשים אני מסתדרת מדהים, אז נעשה שזה יעבוד גם עם כלב.
בודק את השטח.
כשהבעלים שלו הלך, הוא בדיוק היה עסוק באוכל, וכמו כלב אמיתי, לא עניין אותו שום דבר מלבד ללעוס. הזדהיתי עם התחושה הזאת וכבר הבנתי שנסתדר טוב. זה לא שהוא לא מכיר אותי הכלב, אנחנו ידידים, אבל אף פעם לא נשארנו לבד, וזה כידוע שונה לגמרי, גם עם אנשים וגם עם כלבים.
כשהוא קלט שזה רק אני והוא, הוא נעמד מול הדלת והחל ליילל בשקט. אפילו לבכות הוא מתבייש. חמוד. אנחנו יותר דומים ממה שחשבתי. אחת לכמה דקות קראתי לו להצטרף אליי, והוא בחר להיכנס לעמדת שטיח במרחק מה ממני.
ככל שעברו השעות, מצאתי את עצמי מדברת איתו, צוחקת ממנו. הוא התקרב לאיטו, ואחרי שקיבל ממתק (טוב נו, שניים) הוא חיבב אותי אפילו יותר ונצמד לכסא שלי. חייכתי חיוך ענק כשקיבלתי ממנו יחס והרגשתי שהוא כבר מרגיש בבית. או לפחות בנוח.
הוא הפסיק להיות סנוב למצלמה, הפסיק לעמוד ליד הדלת, התיישב לידי כשקראתי לו וגרם לי לקנא בו שהוא יכול לישון כה הרבה שעות, בזמן שאני ובני עמי צריכים לעבוד למחייתנו.
סופסוף מסכים להסתכל למצלמה!
ואז הגיע הטיול.
כבר חודשים אני רוצה לעלות למצפור של גבעתיים ומתעצלת לצאת במיוחד בשביל זה ולעלות את העלייה הבלתי נגמרת בדרך לשם. למזלי, הכלב הוציא אותי לטיול ואיכשהו איתו הדרך הרגישה קצרה ובעלת משמעות.
דיברתי אליו בדרך, צחקתי כשהוא לא הצליח להחליט אם הוא רוצה ללכת לימיני או לשמאלי, אנשים עצרו אותנו לליטוף (אותי אף אחד לא ליטף בכל הטיול זה!), ואני, אני הייתי מבסוטה. הרגשתי לרגע קט שניצחתי את עצמי. אספתי את הקקי שלו והחזקתי ברצועה שלו בעודו קובע את הקצב, והייתי מרוצה מעצמי ומהסיטואציה.
במשך יום שלם הרגשתי שיש לי "גב". כשקפצתי מרעש מוזר – הוא בא ביחד איתי לבדוק מה זה. כשעבדתי 10 שעות מול המחשב הוא נשכב לידי. כשהלכתי לשירותים הוא הציץ לוודא שלא השארתי אותו לבד. כשאכלתי הוא בהה בי במבט קורע לב, כשהתיישבתי בסוף היום על הספה הוא התיישב לידי והניח את ראשו עליי. מושלם.
בסוף של יום מושלם.
לא התעצבנתי על ענייני עבודה ביום הזה. עשיתי הליכה בחוץ. דיברתי עם אנשים ברחוב. חייכתי וצחקתי הרבה. הרגשתי שמישהו זקוק לי, שהמעשים שלי משנים למישהו. ביום הזה מישהו הפר בדירה שלי את השקט שאני כה אוהבת, וכשהוא הלך השקט הרגיל של הלבד שלי הרגיש לי צורם. מסתבר שאהבתי את ההפרה הזאת עד מאוד.
// סיוון סטרומזה
