אלו הדברים שאני זוכרת משיחה איי שם בטירונות, בשלהי נובמבר בבסיס ניצנים, כשבחוץ יורד גשם ואני ומחלקה 3 יושבות באיזה צריף. הן בצריף, אני ישבתי על מפתן הדלת של הצריף כי בכיתה היה יותר מידי אבק ואני הייתי עסוקה בלא למות מהתקף אסתמה. ובאמצע אחד מהנאומים של איזו "מפקדת" שהייתה בערך בגיל שלי, שהצבא כבר שכח מימנה מזמן, נאום שהורישה לה המפקדת שלה (בעלת אותו סיפור) – נאום מתוך אחד הספרים של יאיר לפיד. בקיצור הקריאה איזו קלישאה על כמה זה מרגש להיות יהודי, ציוני, עדיפות לאחד שהוא בצבא כרגע – מקריב את חייו למען המולדת ואוכל סלט ערבי כי אין יותר ישראלי מזה (צחוקים), לא יכולתי שלא לשנוא כל רגע, אבל כ-ל ר-ג-ע!.
באמת שנאתי את הכל, לא רק כי זו הייתה ההוויה שלי בטירונות, ולא רק כי במהלך השירות הצבאי שלי שאליו הגעתי עם 20% ציניות ויצאתי עם 520% אותם צברתי בעזרת שנאה ותסכול. לא, פשוט באמת כעסתי.
עברו הרבה מאוד שנים, באמת שהרבה מאוד, אני גם נוטה לומר את זה בקביעות לכל טלפנית שמצלצלת אלי פעם בחודש וחצי מהאגודה למשתחרר או הכוונת חיילים זו או אחרת, שכל המהות שלהן היא למכור כמה שיותר ניתוחי לייזר לא משנה אם זה להסרת משקפיים או שיער, העיקר שיש קרן לייזר שמעורבת בתהליך. מה שאני מנסה להגיד שזה באמת היה מזמן. אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. שזה נהדר, אבל למי שיש זיכרון טוב לא משנה כמה זמן יעבור הוא עדיין יזכור.
אז למה נזכרתי בזה פתאום ביום חמישי שבוע שעבר? למה נזכרתי שביום הראשון שהגעתי, הסמל ישר תפס אותי ואמר לי "חיילת! את רואה את כל האוהלים האלו?! ברגע שיש שריפה – 30 שניות הם נשרפים! אז כשזה קורה את רצה לארון פה, לוקחת מטאטא ויאה ומתחילה לחבוט באש. ברוכה הבאה לבסיס ניצנים – את אחראית אש". אני עדיין חושבת שנגיד וזו לא הייתה "הפחדה" שעושים לטירונים אם באמת הייתה שריפה זה היה מאוד לא אחראי לתת לי את האחריות להציל את כולם.. אבל בסדר. או שאמרו לנו את המשפט האהוב " אתם קודם כל חיילים ואז הילדים של ההורים שלכם". שתמיד מצאתי את זה כרונולוגית בלתי אפשרי, אבל לכו תסבירו עכשיו לסמל שחשב שאני יכולה לכבות אש עם יאה מה זה "כרונולוגית".
הדחקתי את כל הכיף הזה וביום אחד זה חזר, למה? לא בגלל יום העצמאות וכמה זה חשוב להיות פטריוט ולמות למען האדמה הקדושה שהיא ישראל. לא, נזכרתי ולפעמים זה קורה בראש שלי, שמחשבה אחת זורקת מעין נקודה לחלל והיא מתפוצצת ל-50 נקודות קטנות יותר, שהמוח שלי מקשר לדברים ובשביל להבין מה הקשר צריך לשבת עם ה-שמש הזאת של הסיעור מוחין ולהבין מה לעזאזל ומה הוביל למה.
הנקודה הקטנה שהיוותה את הטריגר הייתה הפרסומת הזאת של המשפחה המצוירת – זאת שמזמינה פיצה ובעצם מדווחת לעם ישראל שאזורי ההתגוננות שלנו מפני טילים שונו – אז תתעדכנו. למה? ואיך פיצה קשורה לזה? טוב היא לא, זה תירוץ. מה שכן לא מפתיע בכלל – תהיה עוד מלחמה. עכשיו זו לא איזו חרדה קיומית שלי לגבי מלחמות, פשוט בישראל האופציה למלחמה עתידית תמיד שם כמו חרב דמוקלס וזו שאלה של זמן. עכשיו אני לא אומרת שכולם צריכים להתחיל לאוורר ערכות מגן, ולהתאים איזו מסכת אב"כ תלך הכי טוב עם איזו חולצה. אני רק אומרת שהפרסומת הזאת גרמה לי לחשוב – על כמה דינמי בישראל, לא משעמם, וברגע שכן ונכנסים לסוג של שגרה – בום, יש מלחמה, ואז השגרה נשברת – נכנסים לכוננות של חדר מצב, עושים קצת ספורט ורצים, מתאחדים מול אויב אחד.
וזה מעצבן. בדיוק כמו השירות שלי.
// דניאל בוקס
