עצרנו מונית.
לרוב אנחנו לא עוצרות מוניות ודואגות שאחת תוציא רכב מכמה סיבות פשוטות:
1. אנחנו מתקמצנות על הכסף
2. לשתות זה הרבה קלוריות, אז שווה שאחת תינצל
3. אבא של י' תמיד היה מלחיץ אותנו לגבי נהגי מונית אז החלטנו שכמה שפחות- עדיף
בכלל גדלתי בבית שלא מעודד לנסוע במוניות. אמא שלי תמיד הייתה אומרת שאי אפשר לדעת מי הנהג, ואבא שלי היה מעדיף שבכל מה שקשור לרמת סיכון ואפשר להימנע- נימנע.
עברו השנים וגדלתי להיות בחורה ריאלית ופרנואידית להפליא.
לא מזמן עצרנו מונית. החלטנו שערב אחד אנחנו מתפנקים. י', נ', ב' (שאז עוד היה חבר של נ') ואני יצאנו ללילה ארוך בפלורנטין והחלטנו שאנחנו לא חוסכים. לא מתקמצנים על המונית, לא על השתייה והקלוריות ואבא של י'…? אבא של י' ישן כבר מזמן.
ישבנו בבר נידח בפלורנטין בשולחן גדול מדיי לארבעתנו שתוך שנייה התמלא בתיירים יהודים. הרבה שתינו באותו הערב.
סוף הערב הגיע ואיתו גם נהג מונית שיסכים לקחת אנשים מחויכים מדיי.
עמדנו על שפת המדרכה המלוכלכת של פלורנטין (אותו לכלוך שכולם אוהבים לשנוא) והרמנו את האצבע. ארבעה חבר'ה שמחייכים לאף אחד.
הסיכוי שנהג מונית יעצור לנו שואף לאפס.
"אנחנו צריכים למרכז" אמרנו מחויכים. כתפרנים כלכלית, כל אחד מאיתנו עדיין גר בבית והמרחק מתל-אביב היה בהתאם.
"עצירה ראשונה זו אני, אח"כ י' שתרד ואחריה נ' ו-ב' שיורדים יחד", הכל מחושב.
הנהג לא התפשר על המחיר אז עברנו לאחד אחר. "בואו בואו נו, יאללה שלכם", מלמל האפס.
אז עלינו ארבעה מחויכים למונית של האפס.
"מזכירה לך את המסלול" אמרה י', "ש', אני, ואז נ' ו-ב' ביחד".
"כן, כן הבנתי לא לחפור" ענה האפס.
אבא של י' תמיד אמר לנו להסתכל על המונית ולחפש את השלט שבו טבוע שמו של הנהג ומספר הטלפון. אחר כך היינו שולחות לו את הפרטים. זה חוק ראשון של הורים שלא דוגלים בסיכונים מיותרים וחוק שני של אבות רס"נים במיל' מהצנחנים שיש להם בנות, כמו אבא של י'.
השם של האפס לא הופיע.
ברגע שנכנסו למונית המחויכים נרדמו ונשארתי ערה לבד. ככה מתנהלים בדרך כלל דור שני להורים פרנואידים, וכך גם ברגעים בהם האלכוהול זורם בדם הם נשארים בשליטה.
"אתה בכיוון ההפוך", אמרתי לאפס.
"נשמה אני לא משחק משחקים. זה עושה לי עיקוף" ענה האפס.
זה לא.
המחויכים ירדו מהמונית וביקשו שאסמס כשאני מגיעה הביתה.
"תעצור לי פה. תודה", פתחתי את הדלת ושילמתי שטר של 200 ₪ כמו שסיכמנו בתחילת הנסיעה.
"נשמה, את לא הולכת ככה", אמר האפס.
"מה זאת אומרת ככה? סגרנו 200 קיבלת 200".
"הורדתי לכם במחיר, עוד משהו את חייבת לתת לי…"
"לתת לך? יש לי עוד סיכת סבתא שחורה ומסטיק מאתמול זה מה שיש לי", עניתי בציניות מיותרת.
המבט של האפס מהמראה הקדמית חדר לי את העצמות. הגבות העבות, השיער המלבין והעור השזוף נראו בחדות.
"תחשבי יצירתי נשמה. ככה אני לא הולך".
השעה מאוחרת והרחוב שלי חשוך. יש לי שלוש שניות לחשוב והדבר היחיד שעובר לי בראש זה למה לעזאזל התאפרתי ושאולי החולצה שלי יותר מדיי חשופה. מחשבות של אפסה, כמוהו.
"תשמע נשמה" עברתי לדבר בשפה של האפס, "אין לי מה לתת לך. או שאתה נוסע מכאן או שאתה נוסע מכאן". סגרתי את הדלת והתקדמתי במהירות לכיוון הבית.
האפס חנה את המונית, יצא החוצה וסגר את הדלת. בשלב הזה הצטערתי שהמורה לספורט שלי מהתיכון, אלכס, זה שהיה קורא לי עגלה שלוש שנים לא ראה את הריצה האולימפית שדפקתי- עם עקבים!
הלוואי והשם של האפס היה טבוע במונית.
הלוואי והיה לי באותו הזמן יותר אומץ לענות לאפס.
והלוואי שבפעם הבאה שיהיו למישהי רק שלוש שניות של מחשבה, היא תספיק לצלם את האפס ולא לחשוב אפילו לא לשנייה שיש לה איזשהו קשר לתגובות של אפסים.
// שי רוזנפלד
