סיפורים טובים מתחילים באמצע
זה לא אמיתי! נו… איפה זה??? ???
שעה קודם –
איש אחד, עם זקן בינוני, שלא גודל מטעמי טרנד, עם בגדים שחורים ומחויטים, שלא מטעמי אמירה, עם תלתל במצח שמסרב להתבגר, מהלך בצעדים נינוחים במרכז הסלון. בקול מעושן מספר על ילדות חיפאית ועל ויתורים לטובת האומנות בגיל 5.
אני בשיעור הראשון עם דניאל סלומון (לומדת לכתוב), זה מרגיש כמו הופעה פרטית, והנה אני, יושבת בכורסה האדומה, בפינה. ושוב חוזרת לרגע להיות אותה הילדה שהייתי לפני 20 שנה, שרה איתו את המילים בכל שיר שהוא מנגן על הפסנתר, עוצמת את העיניים, וחושבת האם הוא מסתכל עלי? (תמיד היה לי עניין כזה בהופעות, מן צורך בלתי נשלט, שהזמר יראה אותי, שידע שהוא שר בשבילי, שיראה שאני הכי נהנית מהשירים שלו. יותר מכולם) (מסתבר שזה לא עובר עם הזמן)
בטח יש ילדים שמסתכלים עליי ככה, בהופעות שלי. מוזר לחשוב על זה. אבל מרגש. מאד מרגש.
חצי שעה קודם –
אני בצומת מעריב, בדרך לשיעור. איה שבא חוצה את הכביש, (איה, הבת של זהרירה חריפאי, היתה המורה שלי להגשת שירה ב"בית צבי", היא פתחה בפני עולם שלא הכרתי, עולם מוטרף של מילים. עד היום יש כלים שהיא נתנה לי במפגשים הקצרים ההם אי שם בשנת 2000, שהולכים איתי בכל טקסט שאני קוראת ומקריאה) מצחיק שעכשיו היא עברה את הכביש…
עכשיו –
אולי זה ב2011??? זה לא הגיוני #$^&@@!!!!
הפסנתר נפתח אל אצבעותיו, ואל הומור שרק ילידי שנות השמונים יכולים להבין. יש בו משהו ממיס, בדרך בה הוא מנגן, בחוסר ה"פוזה".
סלומון מספר על התהליכים שעבר, על השיר הראשון שכתב, ואיך אמרה לו המורה "יום אחד נשמע אותך מעל גלי האתר". זה הרגע שבו הבין מה הוא רוצה להיות…
PAUSE
מה אני רוצה להיות?
כשהייתי בבית הספר שלי, למדנו בכל שיעור על אנשים גדולים בתחומם, אנשי אשכולות, אלו שידעו קצת (הרבה) מכל דבר. תמיד היה ברור לי, שאנשים כמוהם אינם עוד, שהקדמה הביאה צורך בהתמחות, בהעמקה, בנישה. אבל האמת היא – שזה מה שאני רוצה לעשות – להיות אשת אשכולות!
– רוצה לכתוב, להופיע, ליצור, להיות אמא, להמציא דברים, ללמד אחרים, ה-כ-ל ועוד הרבה הרבה.
ככל שהחיים מתקדמים, ואני מסתכלת אחורה, אני מבינה שכנראה אותה ילדה ידעה אז, טוב ממני, מה אני רוצה.
אני רוצה מהכל!
רגע, גם אני רציתי לכתוב פזמונים – גם אני רוצה שיום אחד ישמיעו מילים שלי מעל גלי האתר!
אבל אין לי זמן! הזמן קצר מדי, וכל אחד מה"דברים" דורש המון זמן – זמן לימוד, זמן עבודה ובעיקר התמדה, התמדה, התמדה, ובדרך לא לאבד את עצמי (או את הדרך).
אוף, איפה השיר שלי???
PLAY
אני מקשיבה לשירים שלו, ומחפשת במקביל שיר שפרסמתי פעם בפייסבוק (פעם עוד חשבתי שכל מה שאני כותבת שם נשמר לי, כמו במאגר קסמים. היום אני מבינה שעם כמות הסטטוסים שעוברים בדף שלי, הסיכוי לאתר משהו ספציפי שכתבתי כמעט אבוד). למזלי יושבת לידי כותבת צעירה עם פתרונות, וברגע אחד היא מוצאת את השיר האבוד. יש! כיפה לבנה.
מחר כך –
שיעורי בית – בית,
אה, וגם פזמון.
// אורנה פלס
