מעולם לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לסרטי ילדים קלאסיים. "שילגיה" תמיד הייתה בשבילי זאת שבסה"כ חיפשה אהבה, "בת הים הקטנה" הייתה ה"לא נפסיק לשיר" ההוליוודי, וג'ודי גארלנד בסה"כ הניצבת של מיכל ינאי.
בשנה האחרונה, כחלק מהקורסים באוניברסיטה התחלתי ללמוד קולנוע. במהלך השנה ראיתי סרטים קלאסיים בקצב מסחרר. החל מ"האזרח קין" עד ל"ממנטו"- כולם עטירי פרסים ולרובם שעות של ניתוח התוכן לא יספיק. אבל מבין כל הקלאסיקות, הקטנה מכולן, זאת שכמעט ולא היה ניתן להרגיש בה, נשארה איתי במחשבות לאורך זמן- "הקוסם מארץ עוץ".
"מתבגרת שבקרוב צריכה להתמודד עם עולם המבוגרים משתוקקת לחזור לעולם הפשוט של תקופת הילדות, אך בסופו של דבר היא מקבלת את הדרישות שכרוכות בהתבגרות ומבינה שזה הזמן לחזור הביתה באמת." מסתבר שזה התיאור שה"מבוגרים" נותנים לדמותה המיתולוגית של דורותי. אותה דורותי שמבחינתי הייתה בסה"כ ילדה שמחפשת את הקוסם ומסתובבת עם איש פח, קיבלה תפנית והפכה למראה של החיים הבוגרים והמורכבים עד בחילה שלי.
הי שם מעבר לקשת, חיפשה לה דורותי חיים חדשים. השגרה מאסה עליה והיא רצתה את הצבעים. "הקוסם מארץ עוץ" נחשב לסרט הקולנוע הצבעוני הראשון שנראה על המסך, כי איך אפשר היה לצלם חלום בשחור לבן? אז היא מגיעה לארץ הצבעים הבלתי פוסקים, פוגשת המון דמויות ומהר מאוד מגיעה למנטרה ההוליוודית הקבועה- there`s no place like home. כשהיא מקיצה מהחלום הצבעוני, היא חוזרת למשפחת השחור- לבן שלה, רק שהפעם היא מלאת תובנות ותחושה שהיא מוכנה לחיות בלי צבעים, כל עוד היא בבית. there`s no place like home גם אם היא לעולם לא תראה קוסמים יותר. there`s no place like home גם אם היא לא תראה צבעים יותר.
אני יושבת על הכיסא הקבוע שלי מזה שנה ובוהה במסך. כל כך הרבה שינויים עשיתי בשנה הזאת ועל כל כך הרבה אני ממשיכה לחלום, אבל כל שבוע המשפט הזה מהדהד לי בראש. there`s no place like home את מבינה? מה שווה לך כל העולם אם את מתרחקת מהמשפחה?
כששואלים אותי איך זה שמעולם לא עשיתי את הטיול הגדול הזה שכולם עושים או איך זה שאני לא עוזבת לאן שאני רוצה, אני חושבת על הצבעים של דורותי. כמה קל היה לי ללכת אל מעבר לקשת. לא להיות זאת שצריכה להתמודד עם עולם המבוגרים ולחזור לעולם הפשוט. אולי זה הפחד הקיצוני שלי משינויים, אולי זה הפחד מהלא נודע, אבל את האמת? זאת ההבנה הברורה שלי שרחוקה מהמשפחה אני לא באמת אראה צבעים.
כשהייתי קטנה המשחק שהכי אהבתי היה "כן, לא, שחור, לבן". המשחק שהיה אוסר על השחקנים בו להשתמש בסה"כ בארבע מילים, היה הרבה יותר מסובך ממה שנראה. תמיד שאלתי את עצמי למה בנוסף למילים "כן ולא" שברור שלאסור את השימוש בהן הופך את העסק לבעייתי, נאסרות גם המילים "שחור ולבן"? הרי יש כל כך הרבה מילים וצבעים אחרים שאפשר להגיד במקום ואכשהו תמיד דווקא שני הצבעים הכל כך בסיסיים האלה היו מפילים אותי וגורמים לתבוסה מסחררת.
דורותי הזכירה לי את המשחק הזה שוב, אחרי שנים שלא שיחקתי בו והביאה אותי למסקנה שאותם הצבעים שבילדות שלי היו היחידים עבורי והנשגבים ביותר, עם השנים הפכו לפחות אטרקטיביים, כי גיליתי את שאר הצבעים שבעולם. היום, אני כל כך מתגעגעת אליהם. הם המשפחה שלי.
אז וואלה דורותי, כנראה שבאמת there`s no place like home.
// מילה סביטלמן
