בגיל 15 היה החבר הראשון. גם בגיל 16, 18, 19 ו-21, ועוד קצת בין לבין. אני מה שנקרא בשפה המקצועית, מונוגמיסטית סדרתית. תמיד היה לי חבר. בקרב חברים ומשפחה זו כבר נהיתה הבדיחה הקבועה – "אי אפשר לתפוס אותך פנויה", "את לא יודעת להיות לבד". אולי הם צדקו.
הייתי רגילה להיות בזוג. חלק היו טובים, חלק טובים פחות; חלק עזבו אותי וחלק עזבתי, מהסיבות הנכונות או לא. אבל תמיד מהר מאוד הייתי בזוגיות חדשה כי באיזשהו מקום, דאגתי לארגן לעצמי תכנית מגירה – בשביל לא להישאר לבד, בשביל לא להתמודד עם הכאב הגדול שכרוך בכל פרידה.
אבל אז בגיל 24, אחרי קשר של כמעט ארבע שנים – קיבלתי אמבוש. בלי תכנית ב', בלי פרוספקטים לעתיד, בלי הכנה; בפעם הראשונה בחיי הייתי רווקה ולא היה לאן לפנות. בפעם הראשונה התמודדתי בלית ברירה עם הצריבה והעצב שגורר איתו לב שבור ובעיקר אגו מרוסק.
אבל עזבו אתכם, הפואנטה של הסיפור היא לא להתבכיין על כמה זה מבאס להיות רווקה, איזה עולם מעפן זה עולם הדייטים או סקירה של כל הטיפוסים שבחורה ממוצעת עלולה לפגוש (ואלוהים יודע שיש לי סיפורים בשפע); הפואנטה היא שבשנה וחצי של רווקות בחיתולים, היה לי ה–מ–ו–ן זמן לחשוב, להתבשל עם עצמי ולהגיע למסקנות בוגרות.
בגיל 19 היה לי חבר. היו לו עיניים כחולות ממיסות, חיוך מהמם ואמיתי והוא נתן את החיבוקים הכי שווים. הוא היה אוהב,תומך, משפחתי וערכי. היינו חברים הכי טובים. כולם אהבו אותו וגם אני מאוד אהבתי אותו. האמת, בדיעבד, אני לא יודעת למה אחרי כמעט שנתיים ביחד החלטתי להיפרד ממנו.
אבל אלה החיים כנראה, שמובילים אותך במסלול מאוד ברור גם כשאתה רק רואה ערפיח לוס–אנג'לסי כזה. יש חוויות שצריך לעבור, שפשופים שצריך לקבל בברכיים ובמרפקים וכמה כאפות מצלצלות – ואז, אם יש לך קצת שכל, אתה יודע להבדיל בין טוב לרע ונכון ללא נכון.
אחרי חמש שנים של שיטוטים, קשרים, ביחד, לבד, יותר מדי בכי והמון הסתכלות לאחור ופנימה – החזרתי את מר עיניים כחולות אליי. אני אומרת החזרתי, אבל בעצם זה הוא שהסכים לקבל אותי בחזרה. אני אומרת הסכים, כי אני לא יודעת אם במקומו הייתי בכלל נותנת צ'אנס למישהו שפעם שבר לי ככה את הלב. "טיימינג זה הכל בחיים", הוא אמר לי. "אולי היינו צריכים לעבור שנינו דרך".
נתתי לו יד ואמרתי לו שיש לנו דרך חדשה לסלול. מתחילים מחדש, אבל עם חוכמה וניסיון של שנים קודמות. "אבל רגע, איפה הקאץ'?" אתם שואלים. תמיד יש קאץ'. אי אפשר שהכל יהיה כל כך פשוט, מלבלב וצבוע בורוד עם פרפרים וחדי קרן! אחרת על מה הייתי כותבת…
עיניים כחולות לא חי בארץ. וככה מצאתי את עצמי על מטוס להונג קונג, קופצת ראש לתוך מה שעתיד להיות ההרפתקאה הגדולה בחיי.
// רומי סיגל
