לפעמים בחיים יש תקופות אפורות כאלה, של עננה. תקופות שהכול בהן קורה באופן מוזר בכל התחומים שרק אפשר, העבודה קצת מתוסבכת, בכל הזדמנות שיש מוצאים סיבה לריב עם כל מי שנמצא בסביבה ובזמן הפנוי שנשאר יש תחושה כללית של לגמרי לבד. התקופות הלא ברורות האלה הן כמו בועה שנוחתת, מקיפה ומנתקת מהמציאות. היא מגיעה לכולנו ולפעמים בלי שום הודעה מוקדמת.
לאחר מספר לא מבוטל של תקופות בגוונים שונים של אפור, הגעתי למסקנה שדווקא אז קורים הרבה דברים מבאסים, אבל לא סתם, אל קורים דברים מבאסים בשלשות. לא בדיוק ברור למה זה ככה או למה זה המספר המדויק, אבל בתכלס זה מה שקורה. לא ברור מתי זה יתחיל ובטח לא ברור מי זה יגמר. החלק הטוב בכל העניין הוא שאחרי שלושה דברים מבאסים מגיעים שלושה דברים טובים. בדרך כלל הם גם אלה שמנפצים את הבועה המוזרה הזאת.
ולשם המחשה, זה היה היום שהיה:
הכול התחיל במייל שחיכה לי בתיבה, מייל מבאס שבישר כי לא עברתי את ריאיון העבודה האחרון שניגשתי אליו. דחיה היא אף פעם לא נעימה וגם קצת התבאסתי כי היה לי כיף בריאיון, הרגשתי טוב וגם נהניתי, אבל מצד שני האינטואיציה שלי התריעה שמשהו לא מסתדר, כנראה זאת אני שלא מסתדרת שם…
אחר כך החלטתי לפנות זמן לשטיפת כלים. הכול היה מוכן וזרם לא רע, עד שאחזתי בספל הקפה האהוב עליי, בלי לשים לב הוא החליק לי מהיד. "אוי לא" מבואס נפלט מפי, בהתחלה זה היה נראה שכלום לא קרה אבל במבט שני הבחנתי בסדק עמוק לכל אורכו של הספל האדום והאהוב. "אוף" אמרתי לחלל האוויר וזרקתי לפח את הספל המתאים ביותר לקפה של הבוקר.
המשכתי להתבאס, חשבתי לעצמי מה יהיה הדבר השלישי שיהווה סיומת מופלאה לסריה הזאת. צלצול טלפון קטע את מחשבותיי והשיחה התחילה להתגלגל לה. היא התחילה מחוות דעת אישית והפכה לביקורת לא ממש נעימה עליי. באופן כללי אני יכולה להתמודד עם ביקורת, זה אולי לא נעים לי אבל למדתי להתגבר על זה. בעיני הדבר החשוב ביותר בהעברת מסרים בכלל ובהעברת ביקורת בפרט הוא לא ה"מה" אלא ה"איך". ואיך שנאמרו הדברים היה לא משהו בכלל. יצא שנפגעתי. בכל פעם שאני נפגעת ממישהו או ממשהו אני נזכרת בכל הגאונים שאוהבים להזכיר שלהיפגע זה בחירה. אז בחרתי להיפגע, אני מאמינה שבסיטואציה דומה רבים היו בוחרים כמוני.
סיימתי את השיחה בדרך המהירה ביותר והנעימה ביותר שיכולתי ואז הייתי מבואסת בריבוע וגם קצת פגועה. אבל למעשה זה היה הגראנד פינאלה של שלושה דברים מבאסים. זהו, הגל הזה מאחוריי. אבל באותו רגע לא התחשק לי עדיין לחשוב על הדברים הטובים שעתידים לבוא, התחשק לי לבכות. אז בכיתי קצת.
עברו כמה דקות והטלפון צלצל עוד פעמיים וקיבלתי הצעות לג'ובים מגניבים, בשני מקומות עבודה מעולים. אחר כך אהוב ליבי הלך במיוחד כדי לקנות ספל חדש אדום ומיוחד, בדיוק כמו זה שנשבר, רק אחד משופר. כל זה בשביל שמחר בבוקר אוכל לשתות קפה בספל מושלם. עד עכשיו אני מחייכת וגם די מרוצה ועד מחר בבוקר גם דברי הביקורת ישככו. בסופו של דבר הכול מסתדר, הדברים המסובכים כולם נפתרים, בשלשות.
* צילום תמונה ראשית – איציק יצחק
// אדוה ישראל
