שבת בצהריים. שמש. איך אני אוהב שמש.
"אחי שחרר אותי כבר מהעול הזה, תתבגר כבר! תגיד לה שלום כמו ילד גדול ויאללה חאלס כבר". לגיא פוקעת הסבלנות. אפילו לחברים שלי כבר נמאס לשמוע.
תמיד היינו שותים קפה בנטו. יש משהו מיוחד במקום הזה, משהו שנותן בוסט למצב רוח. אני די בטוח שהם שמים איזה משהו בקפה שלהם. איכשהו השמש של שבת בצהריים נראתה תמיד צהובה יותר בנטו.
נטו נמצא באותה עיר ארורה שלא הגעתי אליה מאז. אליה ולכל מקום אחר שהיה לו אזכור אליה.
למרות שהיא מתה מזמן. כאילו מה זה מתה, פשוט אחרי שהיא שאבה לי את טיפת הבריאות האחרונה הסברתי לה שהיא כלום בשבילי. שאני לא מכיר בקיום שלה יותר, לא רוצה שום קשר אליה ואני מעדיף שלא לראות יותר לעולם.
מה?! אני קיצוני? אתם החולים פה גבירותי ורבותי.
"טוב סעמק נו יאללה סע כבר".
קיוויתי שלא הגענו, אבל צליל המשיכה של ההנדברקס צרם לי באוזן והסכים איתי.
הגענו.
הייתה לי הרגשה חזקה שאראה אותה. לא שקשה לנחש, היא תמיד ישבה שם. החומר שהם שמים בקפה היה עושה לה את אותו מצב הרוח שהיה עושה לי. זה אחד הדברים שיותר אהבתי בה – היא הייתה יודעת ליהנות מהדברים הכי הקטנים בחיים, בדיוק כמו שאני הייתי יודע ליהנות;
עד שנפרדנו.
גיא הכניס את המפתחות לכיס והלב שלי שם גז.
"היי מותק, מקום לשלושה בבקשה", הוא מחייך למארחת.
דארווין טען שהאבולוציה לא פוסחת על אף אחד. אלה שעומדים בקריאת התיגר של הטבע שורדים ואלה שגורלם לא האיר להם פנים נכחדים ונעלמים מהעולם. זוהי ה"ברירה הטבעית", מוח יעיל הוא כזה שיוצר אדפטציות למצב נתון בלי לשאול שאלות.
בעוד שאני מפלס דרכי אחרי גיא – צדקתי. זה היה די ברור שאתקל בה, רק שלא ממש התכוננתי לעוצמת המאורע.
"מה קשור תגיד שלום כמו ילד גדול", עניתי לגיא בעצבים.
מה עדיף בדיוק? אה? שאגיד לה שלום עם חיוך מרוח בטמטום מהול באי נעימות פתטית? למה זה טוב בדיוק? כבר אמרתי שאני לא מכיר בה. ואם אתם עדיין חושבים שאני קיצוני אז תענו על השאלה לעצמכם.
בא לי להקיא. לא מאמין שהיא חיה. כמעט שכחתי שהיא הייתה בכלל.
זה כמו מוות קליני כזה – אלפי רגעים איתה עברו לי מול העיניים בשברירי שניה בודדים.
אני רואה שהיא מחייכת לטלפון שלה.
אם זה לא הספיק עד עכשיו אז הנה עוד סיבה טובה למה לא להגיד לה שלום. מישהו אחר עכשיו גורם לה לחייך, ולי לא בא לראות את החיוך הזה.
חזרתי הביתה והייתה לי בחילה נוראית, כמובן שנמנעתי מלהקיא.
יש לי קטע כזה שאני מפחד להקיא, זה כאילו משהו מאולץ שמציב אותך במקום חסר אונים כזה, זה נוראי בעיניי.
אז שכבתי על המיטה ונרדמתי כדי לשחרר את הסחרחורת.
רגע, אני אתקן את עצמי, טענתו של צ'ארלס היקר בעצם הייתה ש"לא החזק ביותר הוא ששורד, אלא זה שמסתגל טוב יותר לשינויים".
אני לא מסתגל לשינויים. לפחות לא מהר כמו אחרים. אני ש–ו–נ–א להקיא. לרוב לא ממש אכפת. הם מקבלים את הגזרה ורצים לפלוט את נשמתם מעל האסלה, לפחות אחר–כך חשים שחרור.
לא אני.
פקחתי את העיניים לאחר חצי שעה. 17:47. הטבע שוב עושה את שלו והשמיים הכתומים דואגים להזכיר לי שתם וחלף לו יום נוסף. המראה הזה עושה לי רע, מחדד לי את המושג סוף.
השמש, היא כבר מזמן לא צהובה כמו בצהריים. מקבלת את גזרות העולם והטבע בלי לשאול שאלות – היא נעלמת רחוק מעבר לאופק, מבינה שלכל דבר יש את הסוף שלו.
רק אני עדיין לא.
// עומר מורד
