היום פלרטטתי עם איש. הוא עניין אותי, וזה לא קרה כבר מזמן. זה הזכיר לי משהו שכנראה בטעות שכחתי – אהבה זה דבר כיף! אחרי כל כך הרבה אכזבות, חוויות מבאסות, התאהבויות סתם ולבבות שבורים, כנראה שכבר שכחתי איך זה מרגיש. אהבה אמורה להיות חוויה כיפית וממלאה, כזו שעושה פרפרים בבטן וגורמת לי להתרגש בכל פעם שאני רק חושבת עליו. יכול להיות, שזה קשור לזה שחוויתי לאחרונה בעיקר כישלונות?
יצאתי עם לא מעט בנים. כאלה שחשבתי שאוהב לנצח, וכאלה שמהתחלה ידעתי שזה לא זה. רובם השאירו לי טעם רע, והוציאו לי את החשק להמשיך לחפש אהבה. המחשבה שאולי אני כבר כל כך הרבה זמן לבד, ועדיף לי להישאר ככה, במקום להמשיך לסבול מכל הכישלונות הללו, עוברת לי מידי פעם בראש. אבל איך אמר פעם מישהו חכם? עדיף כישלון מפואר מאשר חלום בארון, או משהו כזה.
Source: I Hate Boys. Dun Ever Trust Boys.
כבר התחלתי לחשוב שזוגיות זה אולי משהו שמצריך עבודה. מכירים ומבלים זמן ביחד, ובסוף זה הופך לכיף. אבל לא! אני זוכרת עכשיו. אני זוכרת את האהבה הראשונה שלי, כל כך התרגשתי בפעם הראשונה שהוא הוציא מילה לכיוון שלי שהלכתי הביתה ולא נרגעו לי הפרפרים עד שחברה הבטיחה לי שהיא תכיר לי אותו, וכך היה. בכל פעם שנפגשנו היו יותר ויותר פרפרים. ואני יודעת, ההתרגשות של אהבה ראשונה לעולם לא תחזור על עצמה.
ואת האהבה השנייה שלי, שעשה לי כל כך טוב ששכחתי ששאר העולם קיים. התחלנו את הקשר כשגרנו במדינות שונות, והייתי מוכרת כליה רק בשביל שמישהו ייקח אותי לישראל כדי להיות איתו לילה. הייתי מחכה ליד הטלפון רק כדי לשמוע את קולו ולא מצאתי ממנו שובע. התרגשתי ממנו במשך כל הזוגיות שלנו, 5 שנים, עד שהוא החליט שדי. וגם עכשיו, כשהוא מתקשר, אני קצת מתרגשת.
Source: 9rooms
ואז אני מסתכלת על ה״אהבות״ האחרונות שלי, שתרמו למצבי הנוכחי. היה את ההוא שבדיוק נפרד מהחברה ופעם כן רצה להיות איתי ואז בעצם לא. ואז שוב כן. אבל רגע, לא. בהתחלה היה כיף והסקס היה מדהים, אבל הפרפרים הלכו ונעלמו עם כל פעם שהוא אמר שוב ״לא״. ועכשיו, כשהוא מתחנן בפניי לשקול לקחת אותו בחזרה אני מבינה, שבלי הפרפרים זה פשוט לא שווה את זה. או ההוא שגר בצד השני של הארץ. הייתי נוסעת 3 שעות בכל פעם רק כדי לישון איתו וחוזרת בשש בבוקר למרכז. אבל שכבנו בפעם הראשונה שנפגשנו, ואולי מעולם לא היו שם פרפרים וסתם משכנו את מה שזה לא היה יותר מידי זמן.
Source: I Hate Boys. Dun Ever Trust Boys.
כל החוויות האלו היו כמו ארוחה לא טובה במסעדה מעולה, שגרמה לי להקיא כל הלילה ולהצטער על הרגע שאכלתי שם. אבל היא מסעדה מעולה, אז המשכתי לאכול בה, שוב ושוב. אחרי כמה ארוחות מקולקלות באותה המסעדה, אפשר להבין את החוסר רצון שלי ללכת למסעדה הזו שוב, והרי בשביל מה? זה כבר לא שווה את הסיכוי, כמעט בטוח שאחטוף קלקול קיבה שוב.
היום אכלתי במסעדה חדשה, ונזכרתי איך זה מרגיש כשמישהו מרגש אותי, גם אם זה ממש בקצת. כשמישהו אחר מעניין אותי מספיק בשביל לגרום לפרפר אחד להתעופף לו פתאום בבטן, ולהזכיר לי שגם אני רוצה לאהוב, להתרגש, להכיר מישהו חדש ולקחת את הסיכון לאהבה. אז החלטתי, שלמרות שכבר קצת וויתרתי על החיפוש, אני עוד לא מרימה את הידיים. אני קצת יותר מאמינה שזה לא שמשהו אצלי לא בסדר, אלא שפשוט עוד לא הכרתי את האיש שלי. ואני יודעת, שהוא שם איפשהו, אוכל, ישן, חי את חייו. ויום אחד, אם ירצה העולם, דרכינו יצטלבו ואני אזכר שוב, איזה כיף זה לאהוב.
האיש שלי לבינתיים, אחי הקטן
// נטלי להב
