יום ראשון בעבודה. עבודה חדשה, אנשים חדשים, ימי ראשון חדשים.
אתה מגיע למקום כרבע שעה לפני הזמן כדי להראות רצינות שיא ומצד שני לא לגלות סימנים של התלהבות יתר. הבעיה היא שאתה לא יודע את קוד הכניסה למשרד אבל אחרי חצי שעה של מארב מתוחכם אתה מצליח להתגנב פנימה בחסות העובד של מי-עדן.
אחרי שהצלחת לחדור פנימה אתה מאתר את מי שאמורה לנווט אותך ביום הראשון. בגדול היא תהיה כמו ההוא שמוצא ילד בוכה בלונה פארק ועוזר לו לאתר את אמא ואבא.
היא מתחילה להסביר לך המון דברים על החברה ועל התפקיד ועל התנאים ועל הסנאים ואתה רק חושב שהמוח שלך לא גדול מספיק בשביל לקלוט את כל המידע הזה בזמן כה קצר אבל אתה מהנהן עם הראש לחיוב על כל מילה כדי לא לצאת טמבל.
"יאללה בוא נעשה לך היכרות עם האנשים פה" היא תכריז בהתלהבות ואתם תצאו לדרך לסיבוב המביך הזה. "זו מיכל הגרפיקאית". "זה דובי מנהל הרכש שלנו". "זו רובריקה מנתחת המערכות שלנו", "זה רשף הוא האמודאי שלנו", "זה אייזיק הוא סמנכ"ל לוגיסטיקה ושנבובים" ולכולם אתה תחייך, הם יאחלו לך בהצלחה וברוכים הבאים, יזרקו איזו בדיחה ואתה תצחק בהגזמה ידידותית.
Financial Times photos on flickr
"טוב אני חוזרת קצת לעבוד, יש לי כמה דברים לסגור. בינתיים תקרא קצת את הדפים שהבאתי לך, תעבור על תקנות הבטיחות, תתרשם קצת מהמשרד. תרגיש חופשי. אולי אח"כ תשב עם קצת עם מיכל שתסביר לך כמה דברים" תאמר לך האחראית, כשבמילים אחרות מתכוונת לכך שאין לה מה לעשות איתך יותר ובעיקרון אתה די נטל כרגע אז יש לך כמה שעות פנויות להיראות עסוק ולנסות לסגל לעצמך מראה פחות אבוד.
יש לך מחשב משלך אבל ייבגני עוד לא דאג לך ליוזר, מייל, שם קוד, דג חרב וכאלה כך שאתה לא יכול לעשות איתו כלום חוץ מלבהות בו ולשחק עם הבהירות של התצוגה. אחרי שקראת את שני הדפים ארבעים פעמים אתה מחליט לקפוץ רגע לשירותים כדי לשרוף זמן. רק שבמקום להגיע לשירותים אתה מוצא את עצמך בחדר שירות של המנקה מה שגורם לכולם לחשוב שאתה בכלל המנקה החדש ואתה תחייך חיוך מוגזם ותשלים עם רוע הגזירה.
הולך לחפש את מיכל כדי לשבת איתה קצת כמו שביקשה האחראית. אבל מי זאת מיכל בכלל? הציגו אותך היום בפני 1300 איש, איך תזכור מי זו? מסתובב במסדרון חסר אונים, מציץ למשרדים וחוטף מבטים משתאים. "שלום, את מיכל?", "לא אחי אני דובי, מנהל הרכש שלנו. מיכל זה חדר אחד אחרי נורית". סעמק, עכשיו אני צריך גם לדעת מי זו נורית. רגע מי הראשונה שאני צריך לחפש? אורטל, אורטל. מזל שיש לי זיכרון טוב.
מתוך ויקיפדיה
מתהלך במסדרונות, פונה ימינה, לוקח שמאלה ואז שוב פעם ימינה. לא מוצא את הדרך חזרה למשרד, לא רואה את האחראית, לא את רובריקה ולא אף אחד. יורד מדרגות, עולה במעלית, ממשיך ללכת ופתאום – מרתף חשוך. מוציא את הטלפון ומנסה להתקשר לאחראית אבל אותות הקליטה מאותתות לך לרדת מהרעיון. ממשיך ללכת לכיוון המרתף ולפתע נגלים לעיניך מלא אנשים בעלי מבט מיואש, מבט שמזכיר במשהו את המבט שלך.
"יום ראשון בעבודה אהה, מחפש את אורטל?" שואל אותי אחד.
"כן איך ידעת, היא כאן?" אני עונה בהתלהבות.
"תנוח גבר. לכולנו זה היה יום ראשון בעבודה. חיפשנו את אורטל ומאז אנחנו כאן"
// ארז הדר
