כשהייתי קטנה חלמתי להיות ציפור. נחניאלי, אם לדייק. חלמתי להיות ברשות עצמי, לאסוף עלים, לאכול מהרצפה, אבל שתהיה לי גם את היכולת להצטרף ללהקה מתי שארצה ולהצליח להרגיש שייכת, כאילו מעולם לא עזבתי.
עד היום אני חולמת שיש לי יכולת לעוף. לפעמים אני חולמת שאני ממציאה אופניים מעופפים ודואה איתם מעל השדות (תזכורת לעצמי: אולי קודם תלמדי לרכב על אופניים רגילים!), לפעמים יש לי כנפיים, ולפעמים אני הולכת איפשהו ומישהו רודף אחריי – ואז, אני מצליחה להפתיע אפילו את עצמי ופשוט *פוף* עולה אל על ובורחת לי למקום מבטחים.
נחניאלי (מתוך ויקיפדיה)
כשהייתי קטנה דמיינתי שאני בכלל ציפור. נחניאלי, אם להיות ספציפית. מקום המבטחים שאליו הייתי עפה היה הדמיון שלי. כל פעם שאמא כעסה, כל פעם שהחברים מהכיתה היו קצת אכזריים, כל פעם שראיתי חבורות של בנות ששייכות אחת לשנייה באש ובמים – הצילה אותי היכולת המופלאה שלי להתעלם מהסיטואציה הנוכחית ולדמיין שאני נמצאת בכלל במקום אחר, בסיטואציה אחרת:
אם הייתי מרגישה שקופה או לא מוערכת – בין רגע הייתי הופכת לזוכת פרס נובל, אצלי בראש. כשהילד שעליו הייתי דלוקה ביקש חברות ממישהי אחרת – דמיינתי איך הפנים שלו נהיות אדומות מקנאה כשיראה אותי עוברת ברחוב עם החבר החתיך של אחי הגדול. כשאחת מהבנות הייתה משוויצה בנעליים החדשות והיפות שאבא קנה לה – הייתי מדמיינת שאני בכלל הולכת לי על המסלול בתחרות יופי.
הדמיון המשוגע שלי הציל את חיי. לפעמים היכולת הזו עזרה לי להתעופף מעל אירועים שאולי אחרת היו נהפכים לטראומתיים. לפעמים היא סתם גרמה לי להיות מוזרה.
מאז שאני קטנה, אני בכלל ציפור. וכמו הנחניאלי, גם לי קר בחורף. בכל שנה כשמתקרב יום ההולדת שלי והלילות נעשים קרים, או כשמגיע הגשם הראשון ואיתו שעון החורף המדכא והריח הרטוב הזה שכולם (חוץ ממני) כ"כ אוהבים – אני חולמת לפרוש כנפיים ולנדוד מכאן למקום חם יותר, תרתי משמע. אני חולמת להגיע למקום שבו במקום לצאת מהפוך לעבודה מחר בבוקר אוכל לשתות מאי טאי על החוף בהוואי בבגד ים, להסתכל על הגלים ולהתמלא באופטימיות. מקום שבו הבקרים מתחילים בחיבוק ארוך וחם והלילות בנשיקה.
השנה פרשתי כנפיים כשלקחתי החלטה להמשיך לנסות לנשום עם כל הקושי ולהתגבר על פרידה שהייתה לי קשה. פרשתי כנפיים כשיצאתי מהקן החם של ההורים ועברתי לגור בת"א. אני פורשת כנפיים כל יום מחדש, כי כשאת ציפור, את לא חושבת אם כדאי לנסות ולעוף – את פשוט עפה.
הנה, אני עפה!
זאת עונת הנדידה, ויש לי עוד דרך כ"כ ארוכה למקום המבטחים המוגן והחם, כי כמו שהנחניאלי משיל את נוצותיו ומתחדש בכל שנה – כך גם אני מסירה מעליי קליפות, חומות ומגננות ומתעטפת בחוויות חדשות. הנחניאלי הוא כמעט הציפור היחידה ששוהה בזוגות בכל תקופת החורף, כי כמוני, אולי גם היא צריכה קצת חום ומישהו שילווה אותה.
בדיוק כמוני, גם הנחניאלי לא תמיד מבין מה זו ההשתקפות המביטה עליו בחזרה מזגוגית החלון. הוא בטעות מזהה אותה כאויב או מישהו זר ומנסה להילחם בה. ובדיוק כמו אצלי – הקרב הזה ידוע מראש והסוף שלו די צפוי, וכולם רואים ומבינים את זה חוץ ממנו עצמו.
ממעוף הציפור, הכל נראה קטן: האנשים, הבתים, הרחובות. רק הים נשאר גדול. בשקט הזה אני אוהבת להסתכל על הנוצות שהשלתי ונשארו על הקרקע הקרה, ולהיזכר איך הכל נראה גדול ומאיים כשאת למטה, בין האנשים, כלואה בין דמיון למציאות.
כשהיייתי קטנה רציתי להיות ציפור. אז הפכתי להיות.
// מיכל אהרוני
