זה היה מזמן, אבל קשה לשכוח את היום שבו לא-נעים-לי מת. הוא גסס תקופה ארוכה עד שלבסוף האנושות החליטה להמית אותו בחסד, או אולי היא המיתה אותו בצדק, כך או כך זה היה מאוד לא נעים מה שהלך שם. הם כיסחו אותו, הרגו אותו, קברו אותו – ומאז נעים להם מאוד. נעים להם להסתכל לך בעיניים, ולחטט לך בראש, ולמדוד לך את הבטן, ולהרים עליך יד ולשים לך רגל שתמעד לשמחה, או אולי לאיזה בור, או שפשוט תתרסק על המדרכה ולא תרגיש שום בושה וזה יהיה להם מצחיק מאוד.
לא-נעים-לי מת מזמן ומאז החוצפה חוגגת. ביום שאחרי הלוויה היא ארגנה מסיבה והזמינה את כולם; את מה-איכפת-לי האדיש, ואת למה-מה קרה המתחכם, ואת התאומים הספקנים ככה-זה וככה-ככה וגם את וואלה-יופי הציניקן ואת שמענו-עליך המתריס. והם השמיעו מוזיקה חזקה, וטיגנו דגים עם הדלת פתוחה כדי שכל הריח יתקע בחדר המדרגות וידגדג קינאה בחתולים. אלה, ילכו ליילל על קברו של לא-נעים-לי ולספר לו מעשיות. לספר לו על עולם שבו לאנשים פתאום ובבת אחת נעים מאוד. נעים להם לגנוח באמצע הלילה שכל השכנים ישמעו, ונעים להם להידחף בתורים, ולתקוע מרפקים, ולעלות לבמות פתוחות ולשיר בקולי קולות זיופים שהשם ישמור, נעימים לאוזן קצת פחות.
Image courtesy of [ponsuwan] at FreeDigitalPhotos.net
"מאז שהלכת", יגידו החתולים, "בני האדם איבדו כל בושה, שלא נדבר על זה שחלקם אפילו שולחים יד כדי לפגוע בנו, למשוך לנו בזנבות, לשרוף אותנו במדורות ולשים סרטונים מביכים שלנו ביוטיוב".
לא-נעים-לי יתהפך בקברו. יתהפך על הגב, ועל הבטן, ועל הצד, ושוב על הגב, ושוב על הבטן, ויהיה לו מאוד לא נעים וגם מאוד לא נוח, והוא יגיד לחתולים, "מהר! חייבים לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר!"
והחתולים יגידו, "כבר מאוחר"
"באמת?!" לא-נעים-לי יתפלא, "איפה הבושה?"
"נופשת בתיאלנד", יענו.
"ואיפה ענווה?" לא-נעים-לי יתעקש.
"עושה רפטינג בצפון"
"ומה עם אמפתיה?!"
"גאווה עשתה עליה חרם" ייללו, "היא וסימפטיה? כאילו בלעה אותן האדמה".
אוי ואבוי ואבוי ואבוי. לא-נעים-לי יצעק מקברו "חכו חכו" אבל הצליל יחזור בהפוכה "הכו הכו", ובבת אחת כולם יכו בכולם, עד שייגמר לכולם הכוח והם יזרקו את כולם כולל את עצמם על ספסלים בודדים באמצע הלילה, מכורבלים בתוך הג'אנק של הג'יפה של כולם, ושל עצמם, וישתכנעו שככה נעים.
לא-נעים-לי מת מזמן ומאז נעים כאן מאוד; בעיקר כשבחורים נעלמים לבחורות בלי להגיד מילה; וכשבחורות צוחקות בפנים של בחורים בלי טיפה של כבוד; בטח כשמעסיקים מפטרים על ימין ועל שמאל את מי שעלול חלילה לצבור ותק במקום העבודה; נעים כאן גם כשרוכבי אופניים נוסעים בניגוד לתנועה דווקא על המדרכות וצועקים לזקנים לפנות את הדרך; לא פחות כשאנשים בוחרים להשאיר את הצואה של הכלבים שלהם במעברי החצייה; נעים ששכנות ראוותניות גונחות בלי בושה עם חלונות פתוחים ואחר כך מסתובבות ברחוב עם חצאיות קצרצרות; נעים שכל שני וחמישי מתעוררת הפגנה שקוראת לשינוי, ומוצאת דרכים לקלל ולכעוס ולהתסיס במילים יפות; נעים כאן מאוד בקיץ על חופים מטונפים מוכי בדלים ושקיות; נעים כאן במיוחד על הכבישים ובגנים הלאומיים, ובשירותים הציבוריים, והחתולים יודו בפה מלא – גם סביב הזבל שנערם בכל מקום בכמויות.
Image courtesy of [Kheat] at FreeDigitalPhotos.net
זה היה מזמן אבל אני זוכרת את הימים האחרונים של לא-נעים-לי, עוד כשהיה מחובר למכונות הנשמה וניסה בכל הכוח לשרוד. עמדנו לידו מבוישים, מחזיקים בקצה קצהו של הלא נעים, מסרבים לשחרר. לא היה לנו נעים לתפוס כסא אבל גם לא היו נעים ללכת. לא היה לנו נעים להחזיק לו את היד אבל גם לא היה נעים לפתוח חלון. לא היה לנו נעים לחייך כשנזכרנו בזיכרון מצחיק ולא היה לנו נעים להזיל לידו דמעה. לא, לא היה לנו נעים בכלל.
הוא מת באותו הלילה, כמה שעות אחרי כיבוי אורות. החלטנו להמית אותו בחסד, או אולי המתנו אותו בצדק, כך או כך זה היה לא נעים מה שהלך שם. כיסחנו אותו, הרגנו אותו, קברנו אותו – ומאז נעים לנו מאוד.
// טל עזר
