על פי רוב הדעות, בורכתי.
אני מניחה שאמא שלי לא תיארה לעצמה שכבר בכיתה ד' יחלו הניצנים לפרוח. שבכיתה ו' יקראו לתינוקת הקטנה שלה "פמלה אנדרסון". בגיל 15 היא תשמע את הקטנטונת צורחת מתוך תא מדידה, כמה היא עצבנית שהיא עלתה למידה המכובדת D. שכל בני המשפחה יתהו, מאיפה לילדה גנים כאלו מפותחים?
האמת שיש במשפחה אישה, שזכרונותיה נעלמו יחד איתה מזמן אי שם באושוויץ. יש בעובדה הזו משהו מרגש, שחלק מהדי.אן.איי השופע שלה איכשהו עבר ברצסיביות שלושה דורות, ובסופו של דבר, נחת אצלי בחזייה.
השפע הזה, שיחד עם יתרונות רבים שכמובן נראים לעין, מגיע עם חסרונות קשים שרק בנות הנושאות את הנטל הכבד הזה יוכלו להבין. חברות תמיד צוחקות עלי, "על מה את מתלוננת?" , "צרות של עשירים", " אולי תתני קצת?", ולא מבינות שככל שהמרפסת גדולה יותר, ככה משלמים יותר ארנונה. וביוקר.
כאבי הגב תמידיים, כי תחשבו איך זה לסחוב ילקוט ענק עם ארבעה אטלסים מקדימה 15 שנים ברצף. הרגשת התסכול כשמסביבך מפוזרות עשרות חולצות בתא מדידה בחנות של בובות ראווה רעבות, כשמלכתחילה ויתרת על חולצות עם גב חשוף ומכופתרות. הזעזוע העמוק של אנשים שלראשונה רואים חזייה שלך מונחת, ומאיזושהי סיבה לא מובנת מחליטים למדוד אותה, על הראש.
עצם היותי בבית קולנוע גורמת לתופעה לא מוסברת נוספת של הופעת פופקורן בחזיה שלי. מאכלים וחפצים נוספים מוצאים את דרכם לשם, ולפעמים אף נשכחים במורדי הגבעות. כמו הפעם ההיא בפרו, ששמתי כמה שטרות בחזיה לפני יציאה לטרק, ולמרות מספר לא מבוטל של החלפות בגדים- שכחתי אותם מתחת למשקל העצום הזה.
הפרצוף המאדים שלי כשחבריי צוחקים כי המצלמה של האייפון מזהה את הזוג כשני ראשים. סכנת הנפשות שכרוכה בעמידה קרובה מדי לאדם אחר, שמדבר המון עם תנועות ידיים, ומדי פעם מפליק בטעות, נלחץ, ומתנצל מספר פעמים. ולאחר מכן המבוכה שאני מנסה להסביר לו "לא, זה בסדר, קורה לכולם". כל החדירה הזו למרחב הפיזי הפרטי, מתרחשת באשמת זוג העופרים שלי.
התחברתי מאד לספר…
העובדה שכבר שנים לא ראיתי את החלק העליון של הבטן שלי. שרק במאמץ אדיר ומיותר של הרמת המשקולות האלה אני מצליחה לראות פיסת עור מבצבצת. הקושי העצום בכל מה שקשור בריצה, קפיצה, או עמידת נר (אלוהים, אני לא נושמת). יש להם ישות משל עצמם, מאיימים לקרוע עצמם מגופי, להתנתק ולהתגלגל על הרצפה, עד שיגיעו לרגלי המדריכה המזועזעת, שכמובן תתעלף. המבטים ברחוב, בעבודה, בים. התינוק הרעב שבוכה כי רואה את ארוחת הצהריים מולו, מושיט אלי ידיים מחבקות. הבחורים הסוררים ששולחים הודעות נוסח "איזה אשכוליות יפות יש בתמונה".
אני מסכימה, היתרונות אכן גדולים. הפרצוף של בחור חדש שנכנס לחיי ולראשונה פוגש בהם – priceless, כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים. הם חלק נרחב מהביטחון ומהאישיות שלי, הם אלו שהופכים אותי לאישה (ותודה לקים קרדשיאן שהוציאה, ולו מעט, את ההרואין שיק מחוץ לאופנה, והחזירה את העגלגלות והחיטובים למקומם הטבעי).
תודה כפרה
אבל בנות, אל לכן לקנא בעול אותו אני סוחבת. כפי שאני השלמתי עם הפיגורה "המלאה במקומות הנכונים", דעו לכן שבחזה קטן יש אינספור יתרונות שאתן פשוט לא מודעות להם.
בחורות ששלמות עם הגוף שלהן, שופעות הרבה יותר!
// לילך דהן
