מזל טוב חמוצקי!
נולדת!
עכשיו תן לי רק לספר לך כמה דברים לפני שאתה יוצא לגמרי לעולם שבחוץ.
היום שעבר עליי לא היה מבייש את איוב. זה התחיל במפגש פסגה בין הזרת שלי לשפיץ של המיטה. לאחר מטר קללות וכמה בעיטות חסרות מטרה לחלוטין השעה הייתה תשע וארבעים. איך זה יכול להיות!? לפני שניה היה שמונה וחצי ושוב אני מאחרת!
מה חדש?
רצתי למקלחת, צחצחתי שיניים, שברתי שתי כוסות וצלחת, קיללתי את אלוהים, שלחתי הודעה לבוס, לא הייתה קליטה, קיללתי את אלוהים שוב, התלבשתי מהר, מהלחץ נקרע לי המכנס.
אינעל החיים הארורים האלה!
רצתי למטה, שכחתי מפתח, עליתי למעלה, המפתח בעצם היה בתיק שלי, הדמעות של העצבים עמדו לי בקצה של הגרון אבל לא בכיתי, אמרתי לעצמי שהיום הזה עוד ישתפר.
הוא לא.
לאחר ארבעים דקות של המתנה לאוטובוס החלטתי שנשבר לי הזין מאגד והזמנתי מונית. חיכיתי עוד עשרים דקות. בנתיים עברו שלושה אוטובוסים. מקסים. כשהגיעה המונית סוף סוף נזכרתי שיש לי רק שטר של מאה. כמובן שלא היה לו עודף. רצתי לעבודה עם השטר. רצתי לנהג בחזרה. אחד השטרות הפרוטים היה מזוייף.
אלוהים? מה נסגר אחינו? מה קורה איתך היום?
רצתי בחזרה בשביל להחליף את השטר. היה רק כסף קטן. הבאתי לו ארבעים בשקלים.הוא ספר. היו רק 39. רצתי בחזרה בשביל להביא לו עוד שקל. המונית כבר נסעה.
טוב. תנשמי עמוק. מפה זה רק ילך וישתפר. את פתיחה. יש עוד מלצר בדרך. עוד קצת ותהיי שוב בבית.
זה לא קרה.
המלצר השני לא הרגיש טוב. נשארתי עד סוף המשמרת. המלצר של משמרת הערב איחר בעשרים דקות. ראיתי את האוטובוס היחיד שמביא אותי עד הבית עובר לי מול הפרצוף . חיכיתי עוד שעה. כשכבר עליתי על האוטובוס הוא היה מפוצץ.
נו מה? עמדתי.
כשהנהג לא עצר לי בתחנה הבנתי שלא צלצלתי. גם הבנתי שהתחנה הבאה שלו זה במרחק של רבע שעה מהבית שלי.
נו מה? הלכתי.
כשפתחתי את הדלת, נזרקתי על הספה והודתי לאלוהים שהיום הזה נגמר.
הוא לא.
עוד לא הספקתי להוריד את הנעליים והטלפון שלי צלצל. "היא נכנסה ללידה" הוא אמר לי. "תתארגני מהר, אני בא לאסוף אותך". התארגנתי מהר. זה הוא שאיחר. בארבעים (!) דקות! נכנסתי לרכב, נשענתי בכיסא אחורה ואמרתי לעצמי: זהו! עכשיו יהיה טוב.
לא היה.
כשהגענו לבית החולים הבנו שיקח עוד כמה שעות טובות עד שהיא תלד.
נו מה? נשארנו.
גם הבנתי שהרעב הזה, שמציק לי כבר כמה שעות לא יעלם מעצמו. אז הלכנו לאכול. בארומה לא נשאר לחם, במקדונלס לא היה בא לי לאכול. זהו. אלה האופציות בבלינסון. הוריד שלי במצח כבר התחיל להתנפח מעצבים. אני חייבת סיגריה. הסגריות באוטו. נקנה בקיוסק בבית חולים. כשהמסכן אמר לי שלא מוכרים סגריות בבית החולים הרגשתי שהזעם עוד שניה יוצא לי מהעניים. החלטתי ללכת לקניון הגדול שנמצא מול בית החולים. כשחזרתי הכניסה הצפונית הייתה סגורה.
כמובן שהיא הייתה סגורה! אחרת איך אני אסבול עוד קצת?!
ואז? אז נולדת.
*
חמוצקי. החיים מלאים בעליות וירידות. אתה עוד קטן. אתה עוד לא יודע. יכולים להיות ימים כאלה וימים כאלה. החוכמה היא לחבק את הדברים הטובים שבאים בימים כאלה, כמו היום שנולדת בו. ואני? אני זכיתי לחבק אותך. אחרי היום הנורא שעברתי… זכיתי לחבק אותך.
// מאיה אמה שרקי
