אני לא חושב שאני פחדן. אני מפחד, כן, אבל מדברים מאוד מסויימים.
כמו מה למשל? חושך, תאונות דרכים, כישלון ועוד כאלה ואחרים.
כשהחלטתי לעבור לגרמניה פחד אחד תפס את המקום של כל השאר. הפחד שיקרה משהו רע למישהו שאני אוהב ואני לא אוכל להיות שם. לשלם את המחיר על המרחק הזה, ביני לבין כל מה שיקר לי.
השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מידי. ופשוט לחיות את הרגע. להנות. להתקדם. וכשהספקות והפחדים חילחלו למחשבה ראיתי בעיני רוחי את אמא שלי צוחקת ואומרת "איך אמר הרבי נחמן מברסלב?" ואז פוצחת בשיר – "והעיקר והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל".
שרתי לעצמי בלב. והיה טוב. באמת טוב. התחלתי תפקיד חדש כעורך משנה באחד מערוצי הטלווזיה הכי גדולים בגרמניה, מסיבות, חברים, אהבה – הכל זרם על מי מנוחות.
ועם החורף, הגיעה גם הבשורה.
לאמא יש סרטן.
ופתאום הפחד קיבל שם. ופנים. והדרך להוציא אותו מהראש והלב לא פשוטה כמו בעבר. ואני ילד של אמא. תמיד הייתי ילד של אמא. ונמצא כל כך רחוק והמרחק רק מעצים את הפחד.
אין לי מושג מול מה אני מתמודד. מה יהיה? ואיך? מה מספרים לי ומה לא? כשהשאלה האמיתית היא: כמה המרחק הפיזי הזה מרחיק אותי ממה שבאמת קורה.
למרבה המזל, אמא דאגה תמיד להיבדק, והרופאים גילו את זה בזמן. ידעתי שיהיה בסדר, שנעבור תקופה לא קלה אבל שיהיה בסדר. ובכל זאת, הפחד נשאר. עקשן. ולא מוכן להיעלם. מנטרל ומעכב אותי. הופך אותי לכבד ומגושם. לעצוב. ומהורהר.
בזמן הניתוח , שעה וחצי שנמשכה כמו נצח. ישבתי עם חברים פה בגרמניה. ניסיתי להדחיק, להעביר את הזמן שכאילו עמד מלכת. כשהניתוח הסתיים דרשתי לראות את אמא במצלמה. קיבלתי. היא הייתה תשושה אבל עברה את זה בקלילות של בלרינה. ואז הגיעה הכימותרפיה. השיער נשר -והפחד חזר. בתוך השגרה היום יומית התובענית ההדחקה הפכה להיות בשבילי מפלט.
אמא לפני הסרטן
ואמא שלי… היא מיוחדת במינה. לוחמת. לביאה. הסרטן התעסק עם הבן אדם הלא נכון.
וככל שהימים עברו החלטתי להפסיק לפחד ולהתחיל להתמודד. הפחד משתק. אבל אני רוצה לזוז. ואם כבר לפחד, אז תוך כדי תנועה.
טסתי לארץ. והראש מלא במחשבות. מה יהיה. ואיך. בפעם האחרונה שהייתי בארץ, אמא הייתה בריאה כמו שור, כשאת הראש שלה מפארת רעמת שיער אדמונית. כלכך הרבה השתנה בשלושת החודשים האחרונים.שלושה חודשים שבהם אמא עברה טיפולים קשים שהסתיימו שלושה ימים לפני שנחתתי.
נחתתי. ישראל! נשמתי עמוק. הדרך הביתה הייתה ארוכה מתמיד והכל נראה בדיוק כמו לפני שלושה חודשים כשעזבתי. ואז ראיתי אותה. עם חיוך ענקי, קרחת מבריקה ועיניים אוהבות.
חיבקתי את אמא חזק חזק. ניצחנו. היא ניצחה את הסרטן. ואני? אני ניצחתי את הפחד.
// איל זיו קואז
