שמעתי את פרס אומר לא מזמן שעוד אין לו מושג מה התוכניות שלו לעתיד ומה יעשה כשיהיה גדול.
כשהייתי ילדה הייתי שונה מפרס. אל תהיו קטנוניים. לא בגיל, בשיער או במשקל, נראה שהבחור לא מתכנן את חייו יותר מדיי קדימה, הוא חי את החיים שלו כפי שהם עכשיו.
אני לעומתו פעמים רבות רציתי להיות ההיא שאני לא.
הרבה שמעתי שרוצים להיות ההם שהם לא. לא במודע כמובן, זה לא משהו שקל להודות בו. אבל בניואנסים הקטנים שמתפלקים לאנשים מבלי שהם שמים לב ניתן להבחין בזה. לפעמים זה מתבטא ברצון לחייך בדיוק כמו החברה הכי טובה, להיות עשיר יותר כמו השכן או לדעת להתלבש בדיוק כמו ההיא מהטלוויזיה.
כולם רוצים להיות רזים יותר. כולם גם יירשמו לחדר הכושר, הם פשוט מחכים לסיום תקופת המבחנים.
כולם יאכלו פחות ג'אנק ויתחילו דיאטה רק בשביל הבריאות כמובן, פשוט כרגע האוכל המשמין כבר בבית- שילמו נו מה?
כולם יפסיקו לאכול מתוקים. זה יקרה פשוט כשיחזרו מחו"ל. הם הרי טסים עוד חודש.
אחרי הצבא גם יפסיקו לעשן, עכשיו זה פשוט עם כל החבר'ה. כשישתחררו מהצבא כולם יטוסו לטיול הזה, זה שכולם מדברים עליו, אבל מעשנים שם, אז יפסיקו בטח אחרי.
כשהייתי בגן היה לי מזה כיף, ככה אומרים. הגעתי בבוקר עם התיק שבחרתי בתחילת השנה, בתוכו כריך, פרי ובקבוק מים קטן שסבתא שלי לא מאמינה עד היום שהמציאו רק בתחילת שנות ה-90. הייתי תולה את התיק על אחד הווים הפנויים שנשארו ונכנסת לגן להתעסק בעניינים חשובים באמת. ענת ואני היינו מתכנסות ומספרות לבובה סיפור, כשהיינו מרגישות שאפילו היא משתעממת היינו עוברות להכין קובבות מבוץ בארגז חול. אבל החלומות שלנו היו גדולים מקובבות נוזליות (תמיד הוספנו יותר מדיי מים), חלמנו להגיע לכיתה א'.
בסוף השנה ענת ואני הגענו לבית הספר. למדנו לכתוב ולמדנו חשבון עם בדידים צבעוניים. הייתה לכל אחת מאיתנו חונכת מכיתה ו' והתלהבנו כשהיו משחקות איתנו. למרות זאת, לי היה חלום אחר. לא להצליח במבחנים או להיות התלמידה הכי חכמה, רציתי להיות בכיתה ו'.
אחרי שש שנים ארוכות התגשם החלום הבא שלי, אותו חלום שרציתי כשהייתי בכיתה א' חונכת בכיתה ו'. שם כבר חלמתי להגיע לחטיבה. סוף כל סוף הכיתות של הגדולים. התחלתי לעשות בייביסיטר, היו מסיבות של גדולים בכיתה ח' ונפגשתי עם חברות מתי ואיפה שאני רוצה. המחויבויות היחידות שהיו לי היו שיעורי הבית והמבחנים-סך הכל חייתי טוב, אבל אני עדיין רציתי משהו אחר. רציתי להגיע לתיכון, מיציתי.
כשהגעתי לתיכון עברתי בגרויות כמו כולם. לפעמים תמר ואני היינו חותכות הביתה לראות סרט טוב כי הבנו את הרעיון כבר בשעה 10:00. בהתחלה ממש התעניינו בפסיכולוגיה, היסטוריה ולספרות בכלל היינו מרותקות. למדנו לכל המבחנים יחד, המתכונות והבגרויות, אבל בשלב מסוים כבר חיכינו לסיים. חיכיתי לשלב הבא, חיכיתי לצבא.
בסוף התגייסתי. בהתחלה התלהבתי, כולם מתלהבים, מסתובבים בגאווה עם כומתה של צעירים ומדים מגוחכים שגדולים בעשר מידות. במהלך השירות צוברים חוויות ומשתדלים ליהנות, אבל אז הגיע השלב שגם בו קצת מיצית.
מאותה תקופה החלטתי שהדברים משתנים. אני לא אציב לעצמי מטרות עתידיות שאני יכולה וכדאי שאבצע עכשיו. חדר כושר – עכשיו, לגדל ציפורניים – אם לא עכשיו אז מתי? לסיים קשרים לא בריאים – למה לדחות עוד? ובעיקר, אני מפסיקה לחכות ולקוות להגיע לתקופה הבאה, הרי כבר הבנתי שחבל שאגיע לתקופה הבאה ואקבל תזכורת שלא ניצלתי מספיק את התקופה הקודמת.
היום הייתי מוכנה לשלם בכמה שטרות, מסטיק עגול וקלף סופרגול בשביל חודש של קובבות ששמתי בהן יותר מדיי מים.
// שי רוזנפלד
