כדי לצאת ממצריים עם ישראל היה צריך להתמודד עם הרבה דברים. סביבה עוינת, מנהיג מגמגם ומצות-לא פשוט כל העניין. שלא לדבר על ללכת 40 שנה במקום בלי ויי פיי. דבר אחד שאיתו הם לא היו צריכים להתמודד זה נקיון. מה הטעם לסדר את האוהל אם מחר ממשיכים ללכת? או לעשות ספונג'ה? עדיף פשוט לנסות להתרגל לחול.
בפרויקט הפסח של מה וזה התבקשתי לחשוב על נקיון סימבולי שהייתי רוצה לעשות. מגירה שהייתי רוצה לרוקן ולהמשיך הלאה בחיי ללא כל המטענים שהיא מכילה. קצת עצוב, אבל למרות רשימה של דברים שאני גאה שהשארתי מאחורי בשנים האחרונות (הפסקתי לעשן, ירדתי 7 קילו, ויש סימנים שאני טיפה פחות לחוץ), לשאלה "מה היית רוצה לנקות מהחיים שלך" יש לי תשובה אחת- "ממה להתחיל?"
הלוואי שלרוקן מגרות של רגשות וזכרונות מהראש היה קל כמו למחוק עוגיות מדפדפן (או מהתפריט שלי). ברוב המקרים זה דורש עבודה עצמית והמון התמדה. למשל, מאז שהרופא לי אמר לכעוס פחות הורדתי ב10 את מספר הפעמים שאני מקלל בכביש ביום. עכשיו נשאר לי להוריד את ה200 פעמים האחרות ואני בטוח אחיה עד מאה ועשרים לפחות.
חבר להקה מקורי יחיד בהרכב זאת בעצם דרך יפה להגיד: לבד?
תמונה של דור אברהמי המוכשר
את המגירה שהכי הייתי רוצה לרוקן מהראש שלי אני יודע שאני לא יכול. אני יכול אולי לנקות אותה, לפתוח ולהציץ פנימה ,אבל לפנות- שום סיכוי. גאווה היא אחד משבעת החטאים החמורים ביותר לפי הנצרות- אחראי עליה השטן עצמו, לא פחות. רק שלא צריך קרניים זנב ועור אדום כדי לחטוא בה. את הגבול שבין ביטחון עצמי ליהירות חציתי לפני עשור כשהלהקה הנוכחית שלי, ארלקינו, קמה. זילזלתי בכל הרכב אחר על הפלנטה, כעסתי על נגנים והתנשאתי עליהם. התעלמתי מהתרומה שלהם בזמן, אנרגיה, יצירתיות וכסף- ועוד ללא תמורה. אולי בגלל זה נשארתי החבר המקורי היחיד בהרכב עכשיו. לא אמרתי מספיק "תודה". לא אמרתי מספיק "אני מת על איך שאתה מנגן". לא אמרתי מספיק "אני אוהב אותך". עכשיו גם "סליחה" זה כבר מאוחר מדי. המגירה תישאר שם, מלאה, תמיד. אילו רק ידעתי.
ארלקינו בהרכב חצי מקורי-צילום של מאיה לוי
אולי זה טוב שהיא שם, המגירה. המילים שנאמרו גורמות לי לחשוב על המילים שאני אומר. גם עכשיו יש איתי אנשים שמשקיעים הרבה ובחינם. עוד לא מאוחר לומר את כל המילים האלה. אולי לפעמים לצאת מעבדות לחירות בשביל מישהו אחד זה לצאת מיהירות לענווה של מישהו אחר. חג שמח.
// זהר רץ
