זאת הייתה הפעם האחרונה שהרשתי לעצמי לשים זר על הראש. תמיד הביאו לי בימי הולדת אבל ההרגשה שהנגיעה שלי בפרחים תטמא אותם פשוט ריסקה אותי. אבל מאז ומתמיד אהבתי אותם. את הפרחים. הטוהר הזה שלהם. השקט. ואני מנגד. הטומאה. הרעש. השנאה הזאת שמחסלת כל תא בגוף שלי.
אלוהים. אני שונאת כל דבר שקשור בי. למה? למה?…
*
החלטתי לעשות חשבון נפש, ואני לא אוהבת לעשות חשבון נפש. המילה חשבון מתסכלת אותי. יכלתי גם לבחור בביטוי לנקות מדפים אבל המילה לנקות מסתכלת אותי יותר. אחרי שאני מנקה את הבית (מה שקורה במיליוניום), אני שומעת את החדרים מתלחששים בניהם, מעבירים רשמים. תאמינו לי, זה לא נשמע טוב.
לא קל לי עם הפוסט הזה. חשבתי המון אם לפרסם אותו אבל הנה הגיע פסח והנשמה שלי צריכה חירות. אולי סוף סוף אני אקבל את מי שאני. את הפוסט הזה אני מקדישה באהבה למשפחת .ז. היקרים. אתם קיבלתם אותי בזרועות פתוחות גם כשלא היה לי מה לתת. ולעצמי. אני מקדישה אותו בעיקר לעצמי.
*
המראה היא לא חברה טובה שלי. היא מראה לי את האף שלי שאני כל כך שונאת בכל הזדמנות שאני מביטה בה. היא מראה לי את האוזניים האלפיות שלי, את החיוך העקום שלי, את האגן המוזר שלי. ולפעמים, רק לפעמים, כשיש לי אומץ היא מראה לי דרך העניים את מה שמסתתר בפנים. אני לא אוהבת את מה שמסתתר בפנים… ומה שמסתתר בפנים לא אוהב אותי.
אני אפס, לא יוצלחת. חולת נפש, משוגעת, עוף מוזר. בעני עצמי אני הכל ושום דבר. בעיקר שום דבר. וכשהאפס הזאת קמה בבוקר וחבלים בלתי נראים מחברים אותה לאדמה הנפש שלה מתה עוד קצת. עד שבסוף לא ישאר ממנה כלום. והמילים נכתבות והדמעות מתמזגות עם ההוויה הזאת שלי שאני כל כך שונאת. האני הזה שהייתי מוכנה לוותר עליו בעד כל הון שבעולם. העיקר להרגיש רגע של שלווה. של הכלה. של קבלה. העיקר להרגיש בן אדם.
למה רע לי כשיש יותר מאדם אחד ליידי? למה כל כך קשה לי להיטמע בסביבה ופשוט לדבר עם אנשים? למה אני חושבת שאף אחד לא אוהב אותי? למה אני חושבת שאנשים חושבים שאני סתומה?! למה?! למה אני כל כך מתביישת בעצמי? למה כל מילה שיוצאת לי מהפה מייסרת אותי אחר כך שעות ומנתקת אותי לחלוטין מהשיחה שהייתי בה? למה כל פעם שמישהו מדבר איתי אני חושבת איך להגיב למה שהוא מספר לי ואחר כך מתבאסת על התגובה שלי? למה את שונאת את עצמך?! למה?!
ואין לי תשובה. אין לי. רציתי שהפוסט הזה ייתן לי תשובה. שהכתיבה שלו תפתח אותי לעולם שבו התשובות יצופו. רציתי שהחשבון נפש הזה ינקה אותי ויטהר אותי אבל הדבר היחיד שקרה זה שהעלתי על כתב את מה שאני מסתובבת איתו כל יום. ובכיתי. בכיתי כמו הילדה הקטנה עם הפרחים על הראש.
*
לכל אדם שעומד מולכם יש כל כך הרבה רבדים ועומקים. לכולם יש שדים. לכולם יש רוחות. תנסו לקבל. תנסו לאהוב. אל תשפטו. אל תגרמו לאנשים לשנוא את עצמם. תסלחו. תחבקו. תשמחו. אני חושבת שהיוצרים של שיער יצליחו להעביר את המסר קצת יותר טוב ממני.
אני? אני עדיין שונאת את עצמי. אבל לערב אחד, לשבריר שניה, הסכמתי לעצמי לשים זר על הראש. וחייכתי. חייכתי כמו ילדה.
// מאיה אמה שרקי
