במסגרת בריאותי המעורערת קלות בימים האחרונים נתבקשתי ללכת ולבצע בדיקת דם כי חסר לי אלומיניום או משהו. חשוב לי מאוד לציין שאני לא מפחד מזה, באמת. ולא, זה לא מגיע מהרצון להיות הגבר המאצ'ואיסטי הטיפוסי (שאני לא. ולראייה- יודע בעל פה את כל השירים של "מולאן" ו"פוקהונטס"). הסיבה להבהרה היא כדי להוכיח שהשנאה העמוקה שלי לבדיקות דם לא מגיעה מתוך פחד, אלא מתוך הבנה מודעת והגיונית שמישהו תכנן ממש גרוע את כל הדבר הזה. אז התחלתי בלכוון שעון מעורר לשעה לא הוגנת, אני לא חושב שצריך להוסיף יותר מדי בנושא הזה, כי השעון עצמו איננו טיפוס חביב בבוקר שלי. ואל תגידו לי שהמעבדות פתוחות עד 12 כי זה לא נכון. אני יודע שכתוב באתר, אבל הן בורחות, האחיות.
עניין נוסף שמעצבן אותי הוא הצורך בצום. אני מודה שאני לא מתבונן בהפניה המטופשת של הרופא (ובכלל, מי צריך עוד הפניות בכתב?) ואני לא בודק מראש אם צריך צום או לא, אבל להגיד לי את זה כשאני מגיע? תני לי להתמודד עם הבעיות של הצום לבדי. הגעתי, תדקרי אותי בבקשה ותני ללכת!
אבל שנייה לפני שאת לוקחת את התענוג הזה ותוקעת לי אותו ביד, תודה לך על שאת נותנת לי לעמוד בתור עם משתעלים סדרתיים, מחזיקי כוסות שתן, ושאר תחלואי החברה. (לצד כמה אימהות מתוקתקות, יש לציין).
כל אלה היו רק פתיח עלוב לאושר הגדול- עצם הבדיקה כמובן. מחכה לי שם אישה עם אודם מרוח בצורה לא חיננית על השיניים, וציפורניים שיכולות לבצע בעצמן את בדיקת הדם. ממש בעצמן לקחת את המחט. נקרא לאותה גברת בשם הראשון שקופץ לי לראש, בלי סטיגמות ובלי להעליב, אירנה. אירנה לא מחייכת כבר עשור, ואל תנסו לגרום לה לעשות את זה כי המבט שתקבלו מאוד לא ישמח אתכם, במיוחד כשהיא מחזיקה מחט. היא לוקחת נייר זכוכית ומשייפת את זרועי, ולאחר מכן קושרת אותי (לא, אתם לא קוראים חמישים גוונים של אפור, זה סתם הכיף של אירנה). היא מחזקת כמובן את הקשירה כדי לוודא שהיא לוקחת את כל טיפת הדם שאי פעם הייתה לי. היא אומרת לי לא להסתכל, ואני לא מסתכל כי כבר למדתי שצריכים לעשות את מה שהיא אומרת, אחרת היא כועסת, וכאמור יש לה חפץ חד. ואז היא מחליטה לקחת את כל המבחנות שיש לה שם בתאים הקטנים והמצחיקים שלידה (שנשבע שפעם חשבתי שיש בהם מתנות).
היא טוענת שבאמת צריך את כל המבחנות האלה, ואני לא מבין למה בגלל שאני מתעטש מעט היא לוקחת את כל הדם שלי. אני לא רופא, אבל אני חושב שהדם הזה חשוב להמשך קיומי. היא כמובן מבטיחה שזה לא יכאב, וכמובן שהיא טועה אבל אני המשכתי לחייך בנימוס כדי לנסות להפשיר את הפנים הנהנות מדי שלה. אחרי שכל כדוריות הדם בכל הצבעים שאי פעם היו בגוף שלי נמצאות ברשותה היא שולחת אותי החוצה עם הצמר גפן המביך הזה על היד, לחכות עשר דקות של בושה ומבטים מביכים משאר אנשי התור. לפחות אני מסתכל עליהם מלמעלה עם מבט של "אני כבר אחרי ביצ'ז". אגב, עד שהתוצאות מגיעות אתה כבר בריא. ושלא אתחיל לדבר בכלל על משטח גרון.
// עומר ירדני
