"אמא אמא" קראו לי כמה ילדים זרים שראו אותי לראשונה. לחלקם היה טוש ביד, לאחרים היו מדבקות, וכולם רצו את תשומת ליבי כאן ועכשיו. חלק רק כדי להחזיק לי את היד, חלק בשביל שאשחק איתם וחלק בשביל לקפוץ עליי ולחבק אותי. זה כמעט לא היה דומה למה שחשבתי שארגיש שם. לטוב ולרע.
פרסום בפייסבוק לפני שבועיים עורר את תשומת ליבי: ׳גן של ילדי פליטים בדרום תל אביב מחפש מתנדבים שיבואו פעם בשבוע ויבלו עם הילדים איך שנראה להם לנכון׳. בשנים האחרונות, מאז שיש לי אחיינים שהפכו להיות אהובים שלי וחברים טובים שלי, ילדים מצליחים להיכנס לי פתאום ללב בקלות גדולה יותר מבעבר, כן, גם אם הם נולדו בצבע אחר משלי.
כבר שנים אני מרגישה שאני רוצה לעשות משהו בשביל מישהו, משהו שיהיה משמעותי עבור אחרים ושיגרום גם לי להרגיש יותר משמעותית. אולי מצאתי.
הגעתי לגן כשהבטן מתהפכת מהתרגשות, לחץ, מחשבות, רחמים, שיפוטיות, התנשאות, דעות קדומות ותפיסת עולם של בחורה לבנה ש-טפו טפו טפו לא חסר לה כלום בחיים ויש לה רשת ביטחון משפחתית, חברתית, כלכלית ועוד. עליתי במדרגות וניסיתי להשאיר את כל מה שהיה לי בראש מחוץ לדלת הברזל ונכנסתי אל תוך הרעש.
זו האהבה הכי מהירה ואוטומטית שקיבלתי. הם לא חיכו לראות אם אני נחמדה, מעניינת או מצחיקה. אפילו לא היה אכפת להם מה שמי, הם מיד אהבו אותי. רק על עצם העובדה שנכנסתי בדלת הגן שלהם – הם אהבו אותי.
הם רצו שאחבק אותם או אחזיק אותם על הידיים. אחת ביקשה שאצייר לה אמא קטנה ואבא גדול, אחר ביקש חתול ואחת ביקשה אמא עם שמלה ובייבי. הם הדביקו לי מדבקות על המצח ועל הבגדים, קשקשו עליי בטוש ורוד וגם קצת בכחול, הם מרחו לי נזלת על הכתף, הם משכו לי בעגילים ותפסו לי ברגליים, הם בחנו לי את הקעקוע, את הלק ואת הצמיד ורבו על תשומת ליבי ורצו לשבת עליי ולשחק איתי. והם קראו לי אמא. הם לא הפסיקו לקרוא לי אמא. אין לי מילים לתאר כמה מוזר זה לענות "כן חמוד" לילד שקורא לי אמא, כשמעולם לא היו לי ילדים.
כשעברתי לאזור התינוקות היה מעט שקט יותר אבל המלחמה על תשומת הלב והצימאון של הילדים לחיבוק ואהבה הייתה זהה. תינוקת אחת בוכה, אני מרימה אותה ומלטפת אותה, היא נרגעת ומחבקת אותי, תינוק אחר רואה ומתחיל לבכות, אני מניחה את הראשונה כדי לחבק את התינוק – והראשונה חוזרת לבכות.
זה בטוח לא יהיה פשוט, אבל ידיים קטנות שמחזיקות בי ומחבקות אותי וילדים שנרגעים לרגע קט כשאני איתם או צחוק של ילדה קטנה שהסכמתי שתדביק עליי דברים או חיוך של ילד שציירתי לו מה שביקש, אלה דברים שגורמים לכל תחושה ומחשבה שלילית להתגמד.
עליתי במדרגות לגן עם שק של חששות וכשירדתי בהן בדרך החוצה ידעתי שדבר אחד בטוח, אני אחזור לשם כל שבוע.
לפרטים לגבי התנדבות – עמותת צימאון לחיבוק
// סיוון סטרומזה
