אני חושב שזה הסיפור הכי עצוב שאי פעם כתבתי. ואיך בכלל אני יכול לספר לך סיפור כזה? הרי אני האחרון שאת בטח רוצה לשמוע ממנו. לפעמים, כשאני חולם עלייך, הדמות בחלום שלי נראית שונה ממך. יש לה שיער בצבע אחר, ועיניים בצבע אחר. ומשקפיים. ושנינו יודעים שאין לך משקפיים. אבל אני יודע שזו את. וכשאת מדברת איתי בחלום, לא יוצא לך בכלל קול. רק השפתיים האדומות שלך זזות, אבל אני יכול לנחש מה את אומרת. וגם כשאת עומדת לבכות אני יודע שזה מגיע, אני יכול להתכונן.
אני לא יודע כבר מה עדיף, לדבר איתך בחלומות שלי או לנסות לדבר איתך באמת.
והנה אני מדמיין אותך שוב בוכה, ומתקפלת בתוך עצמך. את לא מתביישת לבכות, לא לידי ולא ליד אף אחד אחר. את לא מסתירה את הפנים, או מכניסה את הראש בין הברכיים כמו רוב האנשים. את פשוט בוכה. מסתכלת לתוך העיניים שלי ובוכה. נותנת לדמעות לרדת לאט, להחליק על הלחיים שלך,
את אפילו לא מנגבת אותן.
אני לא עושה את זה הרבה, אבל לפעמים אני מדפדף בין הזיכרונות בטלפון שלי ואני מגיע לשם שלך, מתסכל על המספר וחושב לעצמי אם זו עדיין את. זוכרת שדיברנו על אנשים? וכמה עצוב זה שפעם זכרנו את כל הטלפונים בעל פה. אמרת שאם היום מישהו שכח את הטלפון בבית, ועכשיו הוא רוצה לומר "אני אוהב אותך" ברגע זה, ממש עכשיו, הוא לא יכול, הוא לא זוכר בעל פה. ושוב הסכמתי איתך. לא כי אני אוהב אותך, כי אני אוהב את איך שאת שמה לב לדברים האלה, שכולם כבר מזמן הפסיקו לחשוב עליהם.
והכי הרבה אני חושב על השאלות שלך, ואת מי את שואלת כשאת לא שואלת אותי. את מי את שואלת על מזג האוויר, ועל מה קורה בעיר, ומי מתעצבן עכשיו ממצבי הרוח שלך או מהדעות הפוליטיות שלך. ומי מעמיד אותך במקומך. אם יש בכלל מישהו כזה. זוכרת שדיברנו על ילדים? אמרת כמה את רוצה שיהיו לך. אמרת שאת רוצה הרבה, חמישה לפחות, אמרת שאת רוצה בית שמח, עם הרבה רעש ובלגן. אני הסכמתי איתך, לא כי רציתי איתך ילדים, אלא כי רציתי את שמחת החיים שלך, ואת הרעש שלך, ואת הבלגן שלך.
ואני מספר לך את כל זה לא כדי להעציב אותך, אני מספר לך את זה כי לימדת אותי איך לספר, כי הסיפור איתך הוא תמיד משונה ומוזר ואף פעם לא משעמם. אני כמעט בטוח שאת לא זוכרת את כל הדברים האלו. כי ביום שהלכת הבטחת לשכוח הכל, ואת אף פעם לא מבטיחה סתם, את תמיד מקיימת. לפני כמה ימים מצאתי את השקית שלך עם הפתקים והוצאתי את כל הפתקים החוצה ופיזרתי אותם על המיטה שלי ועצמתי עיניים ושאלתי שאלה. וזה לא באמת משנה מה שאלתי כי בפתק ייצא "לא". וידעתי שאם היית לידי עכשיו היית מרשה לי להוציא עוד אחד. "עד שלוש" היית בטח אומרת, ואני הייתי מסכים. לא כי אני לא יכול לחיות עם "לא", כי אני יודע שהיית רוצה שייצא לי "כן". ותמיד ניסתי להסביר לך, שהחיים זה לא משחק של כן ולא, ואת היית מתרגזת ואומרת שאני פחדן. והסכמתי איתך.