הרבה זמן לא יצא לי לשקוע בתוך עצמי ולחשוב.
בזמנים שבהם פחות הייתי מרוצה מהחיים שלי זה היה קורה לי די הרבה. אולי כמעט כל יום אפילו. הייתי מסיים עוד יום, מותש מכך שדברים לא קורים כמו שהייתי רוצה שיקרו, ואז הכול היה מתפרץ, בבית, במחשבות. לא בכי או משהו. ולא, גם לא צחוק. פשוט ניתוק מהקיום הספציפי שלי, ניתוק מנקודת זמן או מקום, ניתוק שהוא בעצם ריפוי עצמי.
לפעמים אלו היו מחשבות של רחמים עצמיים, ולפעמים מחשבות של תקווה, אבל תמיד הן היו, אפשר לומר, מזככות את הנפש, גורמות לי להיזכר לרגע מי אני בעצם, מה אני רוצה ואיך אני מתכוון לעשות את זה. וגם אם כל התוכניות האלה לא באמת קרו אחר כך, וגם אם יום אחרי אפילו לא זכרתי על מה חשבתי, לפחות היה לי קצת זמן שהוא רק שלי, ולא הייתי צריך להתאמץ בו להיות אף אחד חוץ ממי שאני. יכולתי סוף סוף להשתחרר מהתחושה שהייתה לי בכל כך הרבה סיטואציות; כאלה שהייתי צריך להתאים את עצמי אליהן כדי להישאר נורמלי.
הזיכרון הכי חזק שלי, אולי, מהתחושה האבסולוטית הזאת של שקיעה במחשבות, הוא מהמקלחת. עד היום במעט הפעמים שעוד יוצא לי להתקלח כשאין לידי עוד כמה אנשים שמפרים את האינטימיות הבסיסית של מקלחת, אני מצליח להרגיש איך המים החמים שזורמים על הגוף שלי, בזרם הכי חזק שאפשר כמובן, מנתקים אותי מזמן ומקום ומנקים, בואו נגיד, לא רק את החול מהתחת.
Neal Fowler on flickr
מחזירים לי חזרה את האנרגיה הרבה שהשקעתי כדי להיות אחד מבין כולם. פותחים צוהר לראש שלי לתת דו"ח מצב על החיים שלי, ומה אני רוצה לשנות או להשיג, בלי הרבה הפרעות מסביב.
אומנם בתקופה ההיא הייתי הרבה פחות מרוצה מהחיים שלי.
לא הייתה לי חברה ולא הייתי שלם עם החיים החברתיים שלי ובטח לא עם המסגרת שלי ובטח לא עם המראה שלי ובטח לא עם היכולת שלי להתחבב על אנשים בכלל או על נשים בפרט.
אבל היה משהו נעים בזה. זה היה כמו להיות בתוך סרט על איזה בחור לא מוצלח כל כך שיום יבוא ויצליח לו. יום יבוא והאנשים סביבו יבינו מה הם מפסידים כשהם לא עומדים בתור כדי להיות קרובים אליו. הם עוד יראו. והמחשבות האלה, במקלחת, כשהמים זורמים על הראש ואין שם אף אחד מלבדי, כשהתקווה והרחמים העצמיים מהולים זה בזה ונלחמים ביניהם מי ינצח הפעם בקרב שבראש, לא נתנו לי לשכוח אף פעם מה אני שווה.
כמובן שלא הגעתי לפסגת השאיפות שלי. וטוב שכך. מי יכול או רוצה להגיע לפסגת השאיפות בגיל 20, כשכל החיים עוד לפניך. אבל אחרי תקופת התיכון, שהייתה תקופת המחשבות והציפייה, הגיעה תקופה של פריחה והתגשמות של הרבה ממה שרציתי שיקרה. יש לי את החברים שלי, ויש לי את האהובה שלי, ויש לי את המעמד שלי והביטחון שלי ברושם שאני מסוגל להשאיר על אנשים. ועם הכלים האלה שרכשתי, אני לא אצטרך יותר לעמוד מתחת לזרם ולרחם על עצמי, כי אני כבר הרבה פחות צריך את זה.
אבל מה לעשות, אני קצת מתגעגע לזה. כי מי לא אוהב לרחם על עצמו קצת.
// אורן אלימלך
