השעה קצת אחרי שלוש בצהריים, המשמרת לקראת סיום ואני מפנטז על השנ"צ שמחכה לי בבית. אני גמור מעייפות כי קמתי למשמרת בוקר אחרי שבלילה שלפני נשארנו עד מאוחר ב"סוטרא" – אותו מקום שרק לפני כמה חודשים עזבתי אחרי כמעט עשר שנים שעבדתי בו, בכל תפקיד אפשרי. ממש לפני שיצאנו ממנו, אשתי ואני, אמנון, אחד הבעלים, אמר לי שאני צריך לבוא יותר. אמרתי לו שהוא ממש צודק ושאני מבטיח שמעכשיו זה יקרה.
תוך כדי הפנטזיה על המקלחת, המזגן וה-פוך, אני קורא ב ynet על שריפה גדולה שמתרחשת ברגעים אלה באיזור התעשייה. קורא ולא מייחס לזה חשיבות מיוחדת, עד שכמה דקות מאוחר יותר באה אליי מישהי שעובדת איתי ושואלת אותי אם שמעתי מה קרה.
אני יוצא החוצה לסיגריה של סוף משמרת, מסתכל אל השמיים ורואה עמוד עשן שחור שמגיע מאיזור התעשייה. אני רואה אותו בבירור ואני בכלל בצומת רעננה.
אני מנסה להתקשר לשחר – אין תשובה. מנסה לאמנון שאחרי המון צלצולים סופסוף עונה. אני שואל אותו אם הכל בסדר והוא פשוט יורה במהירות "זה הסוטרא. הלך, הכל הלך".
אמנון ושחר – אלה שבזכותם יש לנו זכרונות
שלוש שנים עברו. אני עובר ליד מה שפעם היה הבית השני שלי לפחות ארבע פעמים בשבוע. בדרך לקניון, בדרך לחדר כושר, בדרך ל… סתם, העיקר לעבור ליד. שלוש שנים עברו והגעגועים לא פוסקים. בכל פעם שאני עובר שם, משהו משתלט לי על המחשבה ובמקום רחבה ריקה ומלאת חצץ אני רואה בדיוק את אותו מבנה שעמד שם. אותו מבנה אליו הגעתי בערב הראשון שנפתח ושממנו יצאתי, תודה לגורל, בלילה האחרון שלו.
פאטה מורגאנה אינסופית.
שתים-עשרה שנים שהיו בהם הכל הסתיימו ברגע אחד של שריפה משוגעת. אש שלקחה איתה כל מה שרק יכלה, אבל לא את הזיכרונות. מסתכל על החצץ ונזכר במחשב עם המוסיקה שכל מי שרצה בחר איזה שיר יתנגן ממנו, לפחות עד שהייתי בא ומעביר באמצע כי זה לא מצא חן בעיני ולי היה את הקוד ה"סודי" למערכת. נזכר בכל הפעמים שרבתי עם המלצריות או שגרמתי לריב ביניהן, סתם כדי שיהיה לי מעניין. חושב על החברים שרכשתי שם, על האישה שהכרתי ושהסכימה להיות אשתי, על הצחוקים, העישונים, הצ'ייסרים, העצבים, השיחות עד השעות הקטנות ובעצם מה לא.
הקומה שמעולם לא נפתחה
שלוש שנים עברו והתמונות מאותו יום מסרבות להישכח. הריח שהיה באוויר מיד לאחר השריפה עדיין חי בתוך האף שלי. השיחות, ההודעות, שיתופי השירים בפייסבוק והאבל הקולקטיבי שנחת עלינו – הכל, כאילו אתמול. מי שלא היה שם, מי שלא לא היה חלק מהדבר הזה שקראו לו "סוטרא" לעולם לא יבין, כמו שאז לא הבינו. לא הבינו את הדרמה, את ההיסטריה, את הדמעות. לא הבינו כלום, אבל לנו כאב מדי בשביל לנסות להסביר.
משפחה גדולה היינו, משפחה מרובת ילדים. היום, כל אחד במקום אחר – חלק נשואים עם ילדים, חלק תיכף וחלק ממש לא בכיוון. לפעמים נפגשים במקרה, לפעמים מדברים בטלפון או בפייסבוק, לפעמים סתם מתעניינים אחד בשלומו של השני, מעלים זכרונות וצוחקים משטויות. עד שבמהלך השיחה מישהו אומר "איך אני מתגעגע/ת לסוטרא" ואז ישר מגיע הכיווץ הזה בבטן.
זה מה שנשאר
מוזר לי. מוזר לי לא "לקפוץ" כל ערב, סתם בשביל לראות "מה קורה".
מוזר לי לא לעבור משם בדרך הביתה מכל בילוי שהוא.
מוזר לי שזה היה באחד באפריל ועדיין, שלוש שנים אחרי, אפחד לא אומר לי "סתאאאאם, עבדנו עליך".
// אלון יעקובי
