מה תרצה לשחק? רק תגיד. לי זה בטח לא משנה, אני טובה בשניהם. יודעת היטב את החוקים, משחקת לפי הכללים. תבין, אלו השנים שעשו אותי מקצוענית. אז מה, תופסת?
יאללה, אתה התופס. אתה תעשה עליי את ה-מוב שלך, זה שיכול להמיס תשעים אחוזים מהבחורות בעיר, ואני אחייך אליך בחיבה ואגיד שיש לי חבר, אפילו שאין לי אחד כזה כבר כמעט שנתיים. אתה תעשה פרצוף של מבואס, תלחש שחבר זה לא קיר ותתעקש להכיר. אני אתרצה ואתה תרגיש בנוח לשלוח מבול של הודעות, אבל אני לא אגיב או שסתם לא ארחיב, אפילו שיש אצלי בארסנל מבול של מילים. אתה תבקש לדבר ואני אגיד שאני ממש עסוקה ושהזמן הוא לא כזה להיט, למרות שאם זה היה אפשרי למות משעמום, רוב הסיכויים שכבר לא הייתי בין החיים. כשאתעייף מלברוח, תצליח לתפוס אותי ונתחלף. הפעם אני אהיה התופסת.
תעשה חימום, לא יהיה קל לתפוס אותי
אני אפתח את הלב ואשחרר אותו לחופשי אחרי שהיה במצור חודשים ארוכים. אגיד לך שאתה חמוד ושאני נקשרת בקלות. אתה תחייך אליי בנחמדות ותגיד ברשמיות שאתה מצטער אבל אתה חייב לזוז, כי קבעת עם חברים לפלייסטיישן. אני אטפטף לך אותיות בהודעות אפילו שיש אצלי בארסנל מבול בערימות. אתה לא תתרגש כי אלו רק טפטופים ואתה הרי תמיד אומר שאנחנו לא עשויים מסוכר. למרות שזה יצרוב מבפנים, וגם אם זה ייקח לך ימים, אני אעשה מאמצים לא להיפגע ואמתין בסבלנות עד שתעשה טובה ותשלח תגובה. אחת כזאת שתמרק לך את הנפש גם אם שלי כבר עכורה. או שאולי מחבואים?
יאללה, אני העומדת. כשאסתובב אתה לא תעמוד מאחוריי, מלפניי או מצדדיי. פתאום תיעלם, תאפשר לאדמה לבלוע אותך כמו שרק היא יודעת. תתרחק, לא תתקשר, לא תשלח הודעות. אפילו לא אימוג'י. אל תדאג, תסמוך עליי שאני כבר אדע לחפש אותך. בכל צלצול של טלפון אחפש אותך. אפילו אם זו לא שיחה, גם אם זה רק צלצול הודעה, גם אם זו סתם התראה של אפליקציה מטופשת שאני כבר לא זוכרת איך נראו החיים שלי בלעדיה. אחפש אותך כשאעבור ליד הבית שלך ואלחם עם עצמי לא לדפוק לך בדלת. אני אנצח את עצמי אבל אלך משם מובסת. אתרחק בראש מורכן רק בשביל לא לסיים את המשחק. כשארצה לנצח, אצליח למצוא אותך ונתחלף. הפעם הזאת אתה תהיה העומד.
אנצח את עצמי בשביל לא לנצח במשחק
בזמן שאתה תפנה מבט ותספור עד עשר, אני ארוץ בין אחרים. יכול להיות שתצטרך לספור עד מאה, כי אולי ייקח לי זמן למצוא מקום מחבוא שיסתיר אותי טוב כמו שאני רוצה, אך גם אם אקח את הזמן בנחת, בסוף אני אמצא. הוא יהיה גבר גבר, גבוה עם כתפיים רחבות שיסתירו טוב טוב את כל מטר ושישים הסנטימטרים שלי גם מבלי להתאמץ. אני פשוט אצטרך לעמוד לצידו וזה יהיה כל כך פשוט שאני אשכח שאנחנו משחקים. הוא יחביא אותי טוב, כל כך טוב שלא יישאר לך שביב של סיכוי למצוא אותי, אפילו שאתה תמיד אומר שאני מציאה. כי כזאת אני, כשיש אחר אני מאפשרת לאדמה להעלים אותי כמו שרק היא יודעת.
אז מה תרצה לשחק? תופסת או מחבואים? הרי אתה חושב שזה משעשע בעוד אני חושבת שזה יכול לשגע פילים, ואותי. במחשבה שנייה, עזוב, אל תענה. כי לי זה כבר לא משנה, אולי אתה לא יודע אבל מאסתי במשחקים. תבין, אלו השנים שעשו אותי בוגרת.
// לימור ישעיהו
