שאלתי אותך למה אנשים עושים כזה סיפור מהאביב, זו בסך הכול עונת מעבר, זה האור הכתום ברמזור, זה האפצ'י שתקוע בנחיר השמאלי, זו העונה הזאת שקפוא ברכבת וחם בכתפיים והעננים סתם מתחרפנים.
אמרת שזה זמן להתחדש ושלפת מרווה ופיזרת עשן בבית, ופתחת את כל המגירות והוצאת את מה שהתמלא כבר אבק, וזרקת לפח ופינית מקום, והזזת את הספה וטיאטאת מאחור, ושטפת את האסלה, ופתחת את תריסי ההזדמנות ואמרת, עכשיו תורך.
אני יודעת שעכשיו תורי! קפצתי. אני יודעת שעכשיו תורי גם בלי שתגיד. אני יודעת את זה גם בלי שיתחלף המספר על הצג האלקטרוני, ובלי שפקידת הקבלה תזרז אותי להתקדם. עכשיו תורי כי דחיתי מספיק ופחדתי מדיי והמתנתי בסבלנות ומשעמם לי נורא. עכשיו תורי כי גם אם האביב הזה הוא רק פרוזדור, הוא כנראה הדרך היחידה לצאת מהמנהרה. עכשיו תורי כי נמאס לי לתרץ ואין לי כוח לבלף והחורף הזה היה נורא. עכשיו תורי, הורדתי את הטרנינג ונעמדתי מול המראה.
באביב הקרוב אני לוקחת החלטה ומתכוונת להשיל מעליי את כל המשקל העודף של הבחירות שעשיתי בחיי ולשמוח בחלקי סופסוף, לדרוש את תורי סופסוף ולהחליף את המצעים שעל המיטה.
באביב הקרוב אני מתכוונת להיפטר מכל פחמימות הבטן; כל מה שיושב לי כיציקה, שעומד לי כרועץ, שנכנס לי לווריד, מקשה לי על הנשימה ומעלה לי את רמת הכולסטרול והקריזה. אני מתכוונת לצמצם את כל שומני הציניות – את כל התגובות הצדקניות, המצטדקות, הספקניות, הספק אוטומטיות שמקמטות לי את הגזרה. אני הולכת לשרוף את הקילוגרמים העודפים של המחשבות – את כל מה שסורר, לוחץ, מעכב ומאט לי את הצמיחה.
באביב הקרוב אני מתכוונת לטפל בכל יבלות החשק; בכל שלפוחית מתריסה שהופכת את הדילוגים שלי לצעדים כבדי משקל. אני אטשטש את העיגולים הכהים שמסביב לעיניים, אלה שמזמנים חלומות רעים, מעייפים, רדופים, שקוראים תיגר, צוחקים לאיד ולא מבשרים חדש. אני הולכת לעצור את תקתוק השעון הביולוגי – לשים גבול לכל הציפיות, המשקעים וסימני השאלה שאני מעמיסה על עצמי באכזבה. אני הולכת להסיר את אבק הפחד, לחשוף מחדש את שכבות ה'יש' שהתכסו ב'אין' וזקוקות במיידי לניגוב. אני הולכת להחליק בליטוף את קמטוטי הבאסה, את כל מה שמכווץ, ומחליש, ונחקק על עור הפנים, ומשנה לי את הרגלי החיוך.
באביב הקרוב אני הולכת לקפל את מלתחת האתמול, וללבוש על עצמי צבעים של מוטיבציה. להפתיע את כפות הידיים שהתרגלו לארוג סדר יום משורטט, ולאתגר אותן לבנות מגדלים חדשים; לא מפלצות מסתירות נוף ולא גורדי שחקים, אלא מגדלים שרואים מהם אופק, מגדלים שמגדלים גידולים.
אני רוצה קרקע פורייה ויציבה, לשחרר את האגרופים הקפוצים, רוצה לנקות את המגירות מסנטימנטים של פעם וליצור זיכרונות חדשים שיש להם תוקף. אני רוצה להתקשט בתכשיטים של עונג שמייפים לי את הדימוי העצמי. אני רוצה להתעטף באנרגיות של כן ספונטני, של למה-לא-בעצם, של יאללה-בכיף, של וואלה-מתאים-לי, של אדרבא ואשכרה וטוב-תודה, אני-לי.
שאלת אותי, למה את תמיד מגזימה ומסבכת? מה רע בלהגדיר כמה חלומות פשוטים? עזוב כבר התחלתי עם הספונג'ה, עניתי, תזוז רגע אתה משאיר לי סימנים.
// טל עזר
