בין סידור ארון הבגדים למשחקי "עולם המים" בכל הבית לקראת חג הפסח, בין הקלישאה בסטטוסים האלה שאנשים מפזרים בפייסבוק, כאילו למישהו באמת אכפת שהם "מנקים את הפיד" מרשימות חברים שאינם באמת חברים, החלטתי לעשות ניקיון פרטי משלי, מול עצמי.
אני לומדת את עצמי מחדש לאחרונה ונפעמת לגלות שאני דווקא אוהבת את עצמי: כנה, ריקה מבולשיט שהכתבתי לעצמי במשך שנים, מסירה חומות שבניתי לבנה אחרי לבנה, שאולי חשבתי שיסתירו חולשות ויגנו עליי מהעולם. ואולי מעצמי.
כתבתי את האנטומיה שלי. באמת ובתמים חשבתי במשך שנים ארוכות שלהטיל בכולם ספק ולעשות לאנשים סוג של מבחן קבלה לתוך החיים שלי יגן עליי מלהיפגע. האמנתי שציניות ומשחקי לשון יגרמו לאנשים להבין שהם לא יכולים להתעסק איתי. ניצחתי בויכוחים, יצאתי צודקת. עד שערב אחד שלושה אנשים שונים אמרו לי שאני דווקא מקסימה ושהם פחדו לגשת אליי ולנהל איתי שיחה עד אותו רגע ופתאום קלטתי כמה אנשים אני מפסידה בחיים שלי, כמה אני מרתיעה. כמה אני בודדה.
רק בקריאה שלי לאחור אני מבינה כמה ברחתי מהתמודדות עם עצמי, בטח עם דברים שקשורים ללב. מצד אחד אני מתאהבת סידרתית, מצד שני אני כבר מזמן לא מאמינה באהבה. יורה חצים לכל עבר במטרה להרוג, לא כי אני חושבת שאני שליחה של קופידון עליי אדמות. אז אני יוצאת משלבי הגסיסה שלי ומבינה שאני חיה וכבר לא שונאת את עצמי על כך שאני לא מספיק אסרטיבית. זו לא הייתה המילה הנכונה. שנים האמנתי שאפשר להשיג דברים בחיים רק על ידי עבודה קשה אבל לאהוב את עצמי או מישהו אחר אף פעם לא יעבוד בכוח. מפסיקה להילחם.
מפסיקה לחפש אשמים. הכי קל לתרץ תירוצים, לתת לרגשות להשתלט על המחשבות ועל המציאות. הייתי אומרת שאני בחורה אמוציונלית, שדברים בוערים לי בקרביים. פחדתי להודות שאני רוצה אהבה אמיתית, כאילו מי ישמע רק אני רוצה אהבה בעולם וזה איזה "פרי אסור". דאגתי להראות שאני לא זקוקה לאף אחד בעולם מלבד עצמי והאושר שלי אינו תלוי בדבר מלבד עצמי. אבל גם את עצמי לא אהבתי. והכי נורא- האמנתי שעצבות מסמלת אותי. מכרתי את עצמי לפעמים רק כדי להרגיש משהו באותו הרגע ושיקרתי לעצמי שהכל סבבה ואני "זורמת". אבל לא הכל היה סבבה ואף פעם לא עשיתי בדק בית וניסיתי להבין מה לא בסדר בי. חיפשתי אשמים. האשמתי ספסל ברחוב אם צריך, רק לא את עצמי. אז מפסיקה לחפש אשמים או חתולים, זה לא אתה, ולא הוא. זו אני.
האהבה תגיע אליי בקרוב, בדרך כזו או אחרת. בין אם ביני לבין עצמי, בין אם דמות של בחור שנראה שונה לגמרי מאיך שחשבתי שאהבה צריכה להיראות. ממש עוד מעט אני אספיק ארשה לעצמי להראות אהבה מבלי לתת לאגו שלי להתנגח בכל אדם שחשבתי אוכל לאהוב ולכנות אותו המכנה המשותף הנמוך או קוקסינל. ולא אפחד לומר לו שאני רוצה לאהוב אותו, גם אם הוא לא אוהב אותי, אהבה מלאה כזו, שאינה תלויה בדבר, כמו שאני בקרוב, במילים פשוטות- אוהב אותי.
// חן בוקר
