אם תשאלו את יונתן, "זה נכון שבגללך היא כותבת?" הוא יגיד שזה שטויות, שהכתיבה הייתה בי כל הזמן, ושבכלל רק כשנפרדו דרכנו והתרחקנו הוא התחיל לקרוא אותי.
אבל האמת היא שאחת הסיבות שאני כותבת היום היא בגלל יונתן.
את יונתן הכרתי בתיכון, הייתי תיכוניסטית צעירה ומבולבלת, הוא היה חייל צעיר, ובאיזה קיץ אחד נפגשנו ודי מהר התחברתי לחבורה שלו. חבורה של אנשים שאוהבים את הטבע והחי, אידיאליסטים.
שתינו בירה קרה, חייכנו, ניגנו בגיטרה וצחקנו על החיים. שם בין שיר לסיגריה נדבקתי בחיידק הכתיבה ובאהבת השירה.
היינו יוצאים לטבע וליד מעיין קוראים דברים שהבאנו איתנו, ואני נחשפתי לעולם חדש. עולם של שירה. קראנו את אגי משעול ויונתן רטוש. וקראנו גם דברים שכתבנו למגירה.
פתאום זה בא, אהבה עצומה לספרי שירה וניסיון לכתוב שירה בעצמי. ולכבוד יום ההולדת שלי החבורה קנתה לי מחברת יפה, יונתן אמר שזה בשביל השירים שלי, שיום אחד הוא בטוח שאני גם אוציא ספר של שירים. התחלתי לכתוב. כתבתי על החיים, על חוויות שעברתי, על מחשבות ובעיקר על אינטראקציות עם גברים.
המחברת שקיבלתי מיונתן התמלאה ואני הפכתי לסוחרת במחברות שהתמלאו במילים שלי. שנה אחר כך כשהכרתי את זאב (אחת המוזות הכי גדולות שהכרתי), וכשהגיע ליום ההולדת שלו לא ידעתי מה לקנות לו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא אמר שהוא שונא מתנות. בסוף הדפסתי כמה מהשירים שכתבתי, כרכתי ושלחתי במעטפה עם בול. זאב כתב לי שזו מתנה מרגשת ושהוא מקווה שאני ארוץ איתה הלאה.
שנה נוספת לאחר מכן, הקמתי אתר פשוט, בלי הרבה ידע והתחלתי לעלות אליו שירים, בלי הרבה קידום ובלי שאיפות גדולות. מדי פעם שלחתי קישור למשפחה או שירים בודדים לחברים. מדי פעם הדפסתי שוב חוברת שירים והבאתי לחברים קרובים, לא חשבתי על קהל זר, לא חשבתי שהכתיבה שלי תעניין מישהו אחר.
כשהתחלתי לכתוב ב"מה וזה", התנסיתי אחרי הפסקה ארוכה בכתיבה של טקסטים ארוכים יותר משיר. לפעמים התקשיתי בכך, אחרי טקסטים של גג שלושים מילים, פתאום להגיע ל 400-500 מילים ודרשו ממני הרבה מאמץ, אבל התוצאות היו בשטח, וקיבלתי פידבקים חיוביים והרגשתי שאני אכן משתפרת.
במקביל לכתיבה במה וזה ניסיתי לכתוב מסות ארוכות יותר, ממש סיפור קצר או ספר, משהו שחורג מ 500 מילה. התחלתי ונתקעתי, ניסיתי שוב, ותמיד נתקעתי. לא הרגשתי שאני מצליחה לפתח סיפור ארוך ומעניין.
כשמרסל מוסרי ביקשה בפייסבוק שלה שישלחו לה סיפורים לתוכנית הרדיו שלה, שלחתי לה משהו שכתבתי באותה עת, כשהיא התקשרה אליי להגיד שריגשתי אותה, הרגשתי שאני מסוגלת לעוף.
לפני שלושה חודשים יצא ממני פרץ של מוזהו התוצאה – סיפור של מעל 7000 מילה. הוא עדיין לא גמור, הוא מתקדם בקצב יותר איטי מבהתחלה… אבל הוא מתקדם בהצלחה.
לא מזמן סיפרתי ליונתן שבזכותו אני כותבת. יונתן הכחיש, טען שזה נחמד לחשוב ככה, אבל הוא בספק שזה בזכותו, הוא טען שזה היה קורה בכל מקרה.
האנשים שאנחנו פוגשים בחיים משפיעים על העולם הפנימי שלנו, האנשים האלה לוחצים על הנקודות הנכונות, ויוצרים חוויות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, אבל לי כולן עוזרות לכתוב.
// יסמין רמון
