אני שונאת שאתה לא כאן.
זה מוזר, הרי גרתי בדירה הזאת בלעדייך.
ישנתי במיטה הזו בלעדייך, קמתי בבוקר בלעדייך, אכלתי בלעדייך, ראיתי סרטים מרגשים בלעדייך.
השנייה הזאת בבוקר, כשאני פוקחת את העיניים אחרי שנת לילה והדבר הראשון שאני רואה ממלא אותי בכל כך הרבה חום ואהבה כדי לקום ולהתחיל את היום, שווה את הצלצול החופר של השעון המעורר רק כשאתה כאן.
אבל אתה לא.
ואני שונאת שאתה לא כאן.
כל הבית מתמלא בריקנות אינסופית.
הרצפה קרה, הכלבים בדיכאון, המיטה מרגישה כמו שטח האויב המחכה לראות האם אני מסוגלת להילחם בו בלעדייך- אבל אני תמיד מפסידה.
לפעמים אני מנסה להתעלם מההרגשה הזאת, אני מנסה לא לתת לה לחדור לתוך העור שלי.
לפעמים אני גם מצליחה.
אני מכינה לי קפה, שמה יציע העיתונות, כדי להרגיש שאתה כאן, מכרבלת מתחת לשמיכה את שני הכלבים ומדמיינת שאתה לידי.
אבל אז, באמצע הלילה, אני מתעוררת בבהלה, כי אתה לא כאן באמת ואני לא במיטה באמת.
אני על הספה בסלון, לא נוח לי, בולו מכורבל עם הכפות רגליים בעוד שבילי ישן על הידית של הספה, ממש מעל הראש שלי, רק בשביל שארגיש שאני מוגנת.
אני מכינה לי חלב חם, זה תמיד מרדים אותי.
הפעם, אחרי שבכיתי מלא בלילה לפני שנסעת, החלטתי שאני לא נשברת.
נתקעתי בעבודה עד הערב, העסקתי את עצמי בטירוף ככה שבקושי דיברנו.
רק שאז, מרפי הגיע.
מרפי הזה הוא בן זונה, הוא בחיים לא ישחרר אותי. תמיד הוא תופס אותי בפינה, אני שונאת אותו.
כמעט כמו שאני שונאת להיות בלעדייך.
בקיצור, הגעתי לווטרינר, כלב אחד עם אמא שלי באוטו ובזמן שהשני יושב על שולחן מתכת קר, מקבל מדחום בטוסיק ומסתכל עליי במבט של "אני לא מאמין שאת עושה לי את זה."
או במבט של "איפה אבא שלי?"
שבורה, מגיעה עם הכלבים הביתה, מתכרבלת איתם במוצב הזמני שלי = ספת איקאה סטנדרטית, כזאת שיש כמעט בכל בית בתל אביב.
מנסה להוריד סרט כי הכבלים לא עובדים, אבל גם זה לא הצליח לי.
ואז התקשרת, הרגעת אותי, התחלתי לבכות, שלחת לי תמונה, הבכי התחזק.
ומאותו רגע, עם עיניים נפוחות, כוס חלב חם, עוגיות שיבולת שועל, יציע עיתונות והרבה טבק, אני יושבת בבית חצי חשוך וכותבת לך.
כותבת לך כמה אני שונאת להיות פה בלעדייך.
אבל אני לא חושבת שאני יכולה לשלוח את זה לבלוג, יגידו לי שאני ילדה קטנה ומפונקת.
אבל אני בסך הכל ילדה מאוהבת.
וזה לא משנה אם אני בת 30 עוד שנתיים, או בת 60.
נשים מאוהבות מתנהגות כמו ילדות.
בסופו של יום, אני רגילה לישון מכורבלת עם גבר חלומותיי ואין מה לעשות, אין מצב שאני נרדמת בלי הנחירות שלו שנשמעות לי כמו סימפוניה שמנת 30 אחוז עם זיתים ירוקים.
אז כן, שקט פה.
וכן, על זה אני כותבת.
הרבה זמן לא כתבתי, כי הרגשתי חסומה, אבל היום, אחרי בכי מתפרץ, בבית שקט וקר, הרמתי את המחשב וזה מה שיצא.
אמת.
כל טיפת רגש, בריקנות קרה, מתחת לפוך.
ועכשיו, עד שתחזור, אשים לי מוזיקה שמזכירה לי אותך, אסיים את החלב החם, אעצום עיניים ואדמיין.
כי זה מה שנשאר לי.
עד שתחזור.
// נטאלי פינקלשטיין
